ניגבתי את המצח והרמתי את הראש, מאהיל על עיני כנגד השמש
היוקדת. המדבר העלה אדים. עשרות קילומטרים של דיונות חול
עצומות מסביב. לפי השמש, יש עוד די הרבה זמן עד השקיעה. סידרתי
את המנשא, והמשכתי ללכת. הגמל התקלקל לפני כמה ימים, כך שלא
יכולתי לסחוב עלי הרבה יותר ממים. הרבה מים, הרי אני גבר, ועוד
נצר למשפחת עדייב. המשכתי ללכת.
כשהולכים במדבר, במיוחד במדבר הערבי, מפתחים שיטה. יודעים
שלזמן אין משמעות. יודעים שלמים יש. מחר אני אמור להגיע ליעד,
ואז גם למים לא תהיה משמעות.
בלילה, כשהחום מתחלף בקור מקפיא, ורוח קדים מחליפה כל קול אחר,
אני חושב על החיים שלי. חושב על זה שאני בן יחיד. חושב על זה
שתמיד ציפו ממני ליותר, שתמיד נתתי יותר. חושב על המשק. חושב
על המסע הזה, שאני כבר עושה בפעם השלישית, ובפעם הזאת לבד. אבא
אמר - הפעם אתה צריך להוכיח שאתה גבר. מחבק את התיק. יורק את
הטבק. מתפלל, הולך לישון.
טועה בדרך. 4 שעות מחפש את המקום הנכון. החום מתחיל שוב
להשפיע, ואני מתחיל להרגיש אבוד. אבא תמיד אומר שאני כמו נקבה.
שאני ביזיון למשפחה. שאולי היה עדיף לחנך את הבנות כמו בן.
שאני חתיכת אפס. שמעתי איך בבית הקפה של עג'מי, ירדו עליו ואיך
הוא שתק. וזכרתי את המכות של אותו ערב. ואיך הוא אח"כ בכה
במסגד, כשחשב שלא ראיתי אותו.
המצב באמת הורע, נתנו את רוב העדר בשביל להשיא את פטימה, אחותי
הגדולה. ועוד היו שלוש בדרך. שתיים בסוף היום. מישהו על גמל
מגיע לכיוון שלי.
- "אתה בסדר?"
- "אילחמדו לילה"
המשיך לרכב. המשכתי ללכת. האמת, אין לי מושג איפה אני,
ומתחילים להיגמר לי המים. עוד טעות. הסתכלתי על יד שמאל, ועל
שתי האצבעות שאינם שם, וחשבתי שאם אבא היה רואה, הוא היה כורת
לי גם את שאר היד. אסור לטעות.
באופן מפתיע, הפעמים היחידות שבהן הוא היה בד"כ פחות קפדן, היו
הפעמים האחרות, כשעשיתי את הטיול הזה עם אבא. הוא הלך מכונס
בעצמו. כועס? לא יודע. מה שאני כן יודע, זה שבערבים של טיולים
כאלה, אבא היה נשאר ער ומתפלל. לא ראיתי אותו ישן בטיולים האלה
- מתפלל תמיד.
משום מה, בפעמים שהלכתי עם אבא, הדרך הייתה יותר קצרה. יכול
להיות שזה בגלל שדיברנו בדרך. לא הרבה. אבא נטה לשתוק בטיולים
האלו. בכל מקרה, הידיעה שיש אתי עוד מישהו, עודדה אותי. הורידה
מהנטל. את זה, כמובן, אני מגלה עכשיו.
כמעט ונגמרו לי המים, ואילולא נווה המדבר היה מופיע באופק,
הייתי צריך לחסוך מאוד בשביל לחזור הביתה. מוזר, כשאתה בכפר
אתה בכלל לא חושב על כמות המים שאתה שותה, ואילו כאן, המים הם
הכרטיס שלך לחיים. כוס מים יכולה להיות ההבדל בין חיים למוות
בטוח.
משום מה, מאז שעשיתי את הטיול ההוא, קשה לי לשייך את המדבר
לשלוות נפש. אני זוכר את התקופה שלפני, עד גיל 14, שבה יצאתי
למדבר לכמה ימים, רק בשביל להתרחק מהמולת הכפר, ומהצעקות של
אבא, ומהאיומים ומשאר השטויות. שם, בשקט המדברי המוחלט, יכולתי
להחזיר דברים לפרופורציה, ולנקות את הראש.
באותו היום שבו אבא החליט שאני צריך לעבור את השלב הקריטי
בהתבגרות שלי, אימא צעקה, ובכתה, ואחרי אותו המבט המוכר של
אבא, המבט שאין לטעות בפרושו, הלכה אל הבאר, וישבה שם עם כל
הנשים, שניסו לנחם אותה, לשווא. אני לא יודע אם פירוש המילה
"בוגר" הוא "ראה יותר צער". אם כן, אני זוכר שאימא התבגרה
מאד-מאד באותו היום. ואני שבוע אח"כ, כשהגענו.
הצעקות של אחותי הקטנה נטמעות בפעימות לבי שפועם עכשיו במלוא
העוצמה. אני כושל בצעדי ועוצר לפתע. מחשבה קצרה על הבית גורמת
לי להמשיך. הנווה יבש, ובאופן מפתיע, זה לא מטריד אותי כהוא
זה.
אני יושב, מוריד את האחות מהגב, האחות שעוד לא ניתן לה שם. קם.
משקה אותה בדיוק בכוס אחת. רואה את האבן השטוחה ששוכבת שם,
ואומר לעצמי שכלום לא השתנה.  כשאני מרים את האבן, זאת עם הדם
של שתי האחיות הקודמות שלי, אני מרגיש איך השמש צורבת לי את
העיניים דרך העפעפיים.
אחרי הרעש העמום, בעודי מרגיש איך לבי מתאבן לפתע, (שהרי אבן
לא סופחת נוזלים, ובמיוחד לא נחילי דם חם מסביב לברך) אני שומע
את קולו של אבי אומר - עברת את המבחן האחרון.

בלילה תמהתי - מוזר, חשבתי שרוח המזרח תשתיק את הצעקות גם
הפעם.