על סוס ערמוני הפוסע בשדה
יושב שריון זקוף וגאה.
פניו לפנים, כתפיו מורמות
בעוז מחזיק השריון במושכות.
אביר שכמותו איש לא מכיר
חזק, אמיץ, סייף מהיר.
בעודו עובר, כולם יהללו
שירים ואגדות אודותיו יירקמו
על לחימה במפלצות והצלת נסיכות.

והנה עוצר השריון את סוסו
מול עץ האלון המיטיב בצלו.
רחוק מעין כל, בצל האילן
ירד בכבדות האביר המשוריין.
ישב על הקרקע, אל הגזע משעין גבו,
כמעט ונשמעה נימת עצב בקרקוש שריונו.
אנחה עמומה, חלשה, נמלטה מן הקסדה,
אך איזה גוון לדמעות של פלדה?

לאט לאט הוריד השריון את ראשו
ופיזר את שיערו הערמוני והארוך.
ובין השערות ניבטו פנים נאים,
אך מה רבה ההפתעה כאשר אנו מגלים,
כי הם נראים כתווים נשיים!
האישה ליטפה את חוטם סוסה,
הגישה לו לחם וגבינה,
ונאנחה.




אני אבירת הארגמן,
ידועה בכל הממלכות.
שומרת הגבולות, קוטלת דרקונים,
מושיעה נסיכות הנגזלות מבתים.
אך אני תוהה בשקט, בלאט,
למה זה נסיכים אינם נחטפים.