את לוקחת לי את כף היד ובוחנת ת'קוים
לא מאמינה באמונות - אך לא שוללת.
יש במשפחה שלך מי שיבין מה הם אומרים
את בינתיים, ככה, מסתכלת.

לי נעים כשאת אוחזת - העור שלך עדין.
אני מנסה לקלוט מה את חושבת,
אם עור קשה וחתכים קטנים,
הם משהו שאת מחפשת.

מרגיש לרגע כאילו איבדת שם דבר,
אולי בעצם קיווית לתחושה אחרת,
ועכשיו, הכל נשבר.
אצלי את לא נשארת.

ואז ככה... מחליקות להן אצבעות
בשבילים חרוטים של תקופות
עד שכבר הן לא נוגעות
עד שערומות

ואז ככה... אני רואה רק את גבך
ואת יופי שערך כשאת הולכת
עד שכבר את רחוקה
ונעלמת

לפעמים
אני שואל את עצמי
מה כבר ראית בכף ידי
אולי חשפתי סוד?
מה כבר ראית בכף ידי
שנותרתי לבדי,

ואז ככה... אני זוכר את קולך
ואת עומק נשמתך
עד שקצת אולי... נשכח
ונעצב.