כולם עמדו במחששה, עישנו, דיברו, צחקו אבל בעיקר חיכו לי, חיכו
שאני אכיר להם את החבר שלי. הלוואי והייתי יכולה להכיר להם
אותו, כמה שהם היו מופתעים ממנו, מי היה חושב שהוא ואני נהיה
ביחד? הם ברור שלא... הם תמיד חקרו אותי על החבר שלי ולא ידעו
שבעצם הוא עומד ביניהם, משחק אותה מתעניין כדי שהם לא יגלו את
האמת.
כבר היינו ביחד כמעט חודשיים אבל בכל זאת המשכנו להסתיר את זה
מהם. אני מזמן רציתי לספר להם, הם היו החברים שלי, לא חשבתי
שיש סיבה שבגללה אני צריכה לשקר להם, לא בקטע הזה, אבל לו היו
תירוצים מפה עד הודעה חדשה: "יתחילו רכילויות", "ינסו להפריד
בינינו" וכל מיני שטויות כאלו. לא רציתי להתווכח איתו, כל מה
שרציתי היה להיות איתו ולא משנה לי ממש מי יודע ומי לא. אז ככה
יצא שהייתי צריכה להסתיר את זה מכולם, לא את העובדה שיש לי
חבר, אלא את זה שמתן הוא החבר שלי.
הלכתי לקראתם יד ביד עם ארז, ארז הוא ידיד טוב שלי מאז ומעולם,
הוא היחיד שידע מי הוא באמת החבר שלי ולכן הסכים לעזור לי בזה.
הכרתי לכל החבר'ה את ארז, והכול הלך חלק, עד שדור התחילה
לחשוד. ידעתי שהיא תעלה על זה, היא הייתה החברה הכי טובה שיש
לי בעולם, היא ידעה מתי שיקרתי, היא תמיד ידעה. היא ביקשה
הוכחה לזה שאנחנו חברים, שנתנשק כאן ועכשיו מול כולם. לזה לא
הייתי מוכנה: לארז הייתה חברה ולי, לי היה את מתן. הסתכלתי על
מתן בתקווה שיגיד משהו שיעזור לי לצאת מזה. הוא נראה לא מאושר
מהרעיון אבל לא אמר כלום נגד זה, להפך, דווקא עודד את זה ואמר
שהם באמת זקוקים להוכחה. הייתי בשוק, לא הבנתי מה עובר עליו,
הסתכלתי על דור בתקווה ותשנה את דעתה אבל היא רק חייכה אליי,
והיה לה מבט של "הגיע הזמן שתספרי ת'אמת". לא הייתה לי ברירה,
הסתובבתי אל ארז בתקווה שהוא יבין שאין לי ברירה. הוא הבין
אותי ושיתף פעולה. התנשקנו, זה היה מוזר, זה היה מביך. הצלצול
נשמע, מתן הלך משם בטענה שיש לו שיעור מאוד חשוב, אבל בדרך דחף
חזק את ארז הצידה. דור חיבקה אותי ולחשה לי: "לכי אחרי החבר
האמיתי שלך", אך בקול אמרה "בואי, אסור לנו לאחר, שוב".

הלכתי מהר לספריה, ידעתי שהוא יהיה שם, אחרי הכול שיעורי
היסטוריה זה לא חלק מהשיעורים שהוא נכנס אליהם. הוא תמיד מבריז
משם לספריה כדי להיות איתי. לי יש חלון בשעה הזאת ואז אנחנו
יכולים להיות ביחד בלי כל החבורה סביבנו והצורך להסתיר את
החברות שלנו. נכנסתי לספריה וחיפשתי אותו, הוא לא היה שם,
שאלתי את הספרנית אולי הוא היה שם והלך, אבל היא אמרה לי שלא.
החלטתי לחכות לו שם בכל מקרה. התיישבתי בשולחן שמול הדלת כדי
שאני לא אפספס אותו. עברו 5 דקות ואף אחד לא נכנס, הוצאתי את
הספר שלי והחלטתי לקרוא בזמן שאני מחכה לו. שמעתי את החריקה של
הדלת, הרמתי עיניים מאושרת מהעובדה שהוא בא, אבל התאכזבתי, זה
לא היה הוא. לא הבנתי למה הוא מבריז לי, זאת הייתה השעה היחידה
שלנו בבית ספר, זאת הייתה השעה שלנו! למה הוא לא בא??? החלטתי
ללכת, הייתי עצבנית עליו וממש לא רציתי שהוא ידע שחיכיתי לו כל
השעה הזאת, רציתי שיחשוב שהיו לי דברים יותר חשובים לעשות
במקום לחכות לו - למישהו שבכלל לא מתכוון להופיע (יש לי גאווה
גדולה מדי, מודה).
הלכתי לכיתת כימיה, זאת הייתה הכיתה היחידה שפנויה בשעה הזאת
והוצאתי את מחברת ביולוגיה, החלטתי לנסות להתרכז בזה במקום
בברז שהוא תקע לי. פתאום שמעתי רעש בקצה השני של הכיתה, מתן
ישב שם, הוא הסתכל עליי במבט מוזר, "החליפו את המקום של
הספרייה ושכחו לספר לתלמידים, או שאני פשוט פספסתי את ההודעה?!
כי אני זוכרת שקבענו בספריה, לא פה!" אמרתי, וכל העצבים
שניסיתי להרגיע נשמעו. "החלטתי לא להגיע אבל לא חשבתי שזה כל
כך יפריע לך, בעצם חשבתי שאני רק אפריע לך להתנשק עם ארז", הוא
היה מעוצבן בדיוק כמוני. "מה אתה רוצה ממני? עשיתי מה שעשיתי
בשבילנו! אתה זה שרצה שנסתיר את העובדה שאנחנו חברים, לא אני,
אז תתגבר כבר!" עניתי. "כן", הוא ענה לי. "רציתי שנשמור על זה
בסוד אבל לא שתנצלי את זה ותתנשקי עם אחרים!" "איזה אחרים?"
התנפלתי עליו. "הסיבה היחידה שארז פה היא בגלל שלך אין את
האומץ להגיד שאתה חבר שלי! כי אתה רוצה לשמור את זה בסוד! הוא
פה לעזור לנו לשמור על זה בסוד!" "אם זה כל כך מפריע לך שאני
רוצה שזה יישמר בסוד לכי לארז שלך!" הוא אמר לי. הייתי בשוק,
הוא קינא בארז. אני חייבת להודות שהעובדה שהוא קינא עשתה לי
משהו, זה הזיז לי משהו בלב, עד עכשיו לא חשבתי שבכלל יהיה
איכפת לו אם אני איעלם או אברח עם איזה בחור. "אבל אני לא רוצה
את ארז, אני רוצה אותך, אותך אני אוהבת!" עניתי לו בעדינות.
הוא נרגע - כנראה זה מה שהוא רצה לשמוע, הוא התקרב אליי ואמר:
"גם אני אוהב אותך וכבר לא איכפת לי שכל העולם ידע על זה, בעצם
עדיף שכולם ידעו כדי שלא תצטרכי להביא לכאן שוב את ארז". צחקתי
והוא הצטרף אליי.
היה צלצול להפסקה ושנינו יצאנו ביחד מכיתת כימיה יד ביד, הלכנו
לכיוון המחששה, התכוונו ללכת לספר לחברים את האמת. באמצע הדרך
הוא נעצר. "אני לא רוצה שהחברים ידעו", אמר. התעצבנתי, מה הוא
משנה לי דעות באמצע? חשבתי שנמאס לו להסתיר! שוב הוא חוזר
למשחק הזה?!  "לא רק החברים", הוא הוסיף. התבלבלתי לגמרי, לא
הבנתי מה הוא מנסה להגיד לי, הוא הסתכל עליי וראה את הבלבול
שבעיני. "שנייה, את תביני", נשק לי עלה על ספסל וביקש שכולם
יתייחסו אליו לכמה דקות. כל החצר הסתכלה עליו, ואז הוא צעק
"מורן שיר אני אוהב אותך!!!"