חשבתי לעצמי, כרגיל בערב שישי בבית, מחזיקה בקבוק בירה ביד אחת
וביד השנייה ממחטה, על כל הפעמים שבכיתי והתמרמרתי על עצמי ועל
כך שאף אחד לא רוצה אותי. האנשים אמרו לי להפסיק להשתכר ולבוא
איתם בערבי שישי, אך לא רציתי. ערבי שישי תמיד דיכאו אותי ממתי
שהייתי ילדה קטנה ושמנה, ועד עכשיו זה תקוע לי בראש. אז מעדיפה
להתדפרס עם עצמי מאשר באמצע איזה מועדון שוקק שכל החברות שלי
נטשו לטובת הסטוץ שלהן.
ותוך כדי חשבתי לעצמי: הלוואי והייתה לי מכונת מחיאות כפיים
ומעלה ביטחון עצמי, כך שכל פעם שהייתי נכנסת לחדר היו מוחאים
לי מחיאות כפיים סוערות ואומרים כמה שאני יפה, וזה היה מעלה לי
את הביטחון העצמי כל פעם שהוא היה ברצפה או שהעזתי להשוות את
עצמי לבנות אחרות, שנראות יותר טוב ממני. אך חשבתי על זה,
ולאחר כמה זמן הייתי קולטת שזה סתם אשלייה ושזה לא אמיתי, ושאף
אחד לא חושב שאני באמת יפה - אלא המחיאות כפיים האלו לוקחו
מאיזה תוכנית בידור זולה שאיזה מפורסמת באה לשם.
המשכתי לחשוב על העניין. אני אשמה בזה? אני אשמה בזה שאני
מכוערת? עשיתי לעצמי משהו? אף אחת לא יכולה להתגאות בזה שהיא
יפה כי היא לא עשתה שום דבר בשביל זה, ככה היא נולדה וזה הגנים
שלה. אני לא עשיתי כלום בשביל המראה הזה. ואני לא אשמה שנולדתי
ככה ושככה הפרצוף שלי נראה, זאת אני וזה המראה שלי.