כל ימי שישי אותו הדבר.
אימא ואבא באים לקחת אותי מבית-הספר. נוסעים לקנות לחם ונקניק
לארוחת הצהריים. עוצרים ב'בלוקבסטר' ומביאים שלושה סרטים -
שניים לאבא ואחד לי.
"עוד פעם את לוקחת את הסרטים הגרועים האלה?" הוא תמיד רוטן.
ואני - לא מתרגשת.
מדי פעם בימי שישי קופצים גם לסופר. תמיד אימא שוכחת איזה
משהו.
בהחלט, מסע ארוך ומייגע.
אך יום שישי אחד הדברים השתנו קצת. אבא בא לבד לקחת אותי מבית
הספר. פניו לא נראו שונות מבדרך-כלל, זעופות וחסרות סבלנות.
הוא לא בנאדם חסר סבלנות, פשוט ימי שישי הומי-האדם ברחובות
הכניסו אותו למצב רוח קצר-פתיל.
נכנסתי לאוטו והתחלנו לנסוע. שום 'שלום חמודה', 'איך היה
היום?' או נשיקה על הלחי. הרגשתי שמשהו קרה.
"סע כבר דביל!" צרח אבא לעבר נהג חדש. ושוב - לא התרגשתי.
אפשר היה לחתוך בסכין את המתח ששרר במכונית.
אני זוכרת שבאיזשהוא שלב הגענו למקום כלשהוא שלא הכרתי לפני
כן.
נכנסנו לאחד הבניינים, נעצרנו ליד דלפק הקבלה. "איפה חדר מספר
18?" שאל אבא בעוינות רבה.
"עד הסוף, שמאלה וימינה", ענתה לו האישה, כמנסה להתחרות בו על
המקום הראשון ב'תחרות האנשים האנטיפתים'.
קצרת רוח וסבלנות הייתי. אבא הוציא את הבקבוק עם הכדורים, אלה
שמרגיעים אותי, ונתן לי שניים. בלי לומר כלום. בדרך-כלל הוא לא
היה נותן לי אותם בכזו קלות. אבל יום שישי הזה לא היה כמו שאר
ימי שישי.
"מירה, אני פה עם הילדה", ניסה אבא להזהיר בזמן שדפק על הדלת.
בצעדיי הקטנים פסעתי אל תוך החדר. אימא הייתה שרועה על המיטה.
יכלתי להישבע שהיא קשורה אליה בחבלי עור. ואני - בכלל לא
התרגשתי.
הבטתי באבא במין מבט מזלזל כאומרת: 'בשביל זה הבאת אותי לפה?'
אני לא מבינה! היא הרי אימא שלי. איך יכלתי להיות קרת-רוח
כל-כך? אני יודעת, זה בגלל התרופה שאבא נתן לי.
"זה תורשתי. היא קיבלה את זה מאחד ההורים", אמר הדוקטור לאבא
שלי, כשרשם לו את הכדורים בשבילי. ואני - בכלל לא התרגשתי שאני
אמורה לקבל איזו מחלה, שאני בכלל לא יודעת עליה כלום, מאחד
ההורים שלי.
והנה אני עכשיו, עומדת מעל המיטה של אימא, שחיוורת-שיגעון.
שיגעון. מצאתי לעצמי מילה מתאימה לתאר את המצב. פשוט שיגעון!
הכל שיגעון! גם אני ואימא שיגעון! שיגעון אחד גדול.
התחלתי לטבוע בתוך המילה הזאת. שיגעון. מרוב שביטאתי אותה, היא
כאילו איבדה ערך ונראתה לי פתאום מילה סתמית ומצחיקה.

מאז, ימי שישי שלי כבר לא אותו דבר. הם מוקדשים לביקור אצל
מירה, המשוגעת הזאת. מסכנים הילדים שלה. גם הם בטח יהיו כאלה.