יש בי כל-כך הרבה פחדים להתגבר עליהם.
בתוכי מערכות שלמות של חשיבה וחלום; מיקס של הומור והדחקה,
טשטוש וריכוז מתעתע, ייאוש ושקר, עתיד פיקטיבי ועבר שהלוואי
והיה פיקטיבי גם כן.
  בתוך כל זה, שהנפשות הפועלות מסביבי תשייכנה לצער ולאופי
פסימי, מצפה לכולם ולי הפתעה. ההפתעה שבמימוש החזונות ההכרחי,
מהרגע שאאמין בחזון מוגדר ומוסבר.
  אם הייתי מדען, אזי הייתה לי בעיה לפתור ומנקודה זו לא ירחק
היום שהייתי מעסיק ומכניס את כל עולמי פנימה. אם הייתי
פופולארי, סביר להניח שמאבקי כוחות מסוימים היו תופסים את
מקומי כדי לשמור עליו.
  אך מכיוון שלא-כך הוא, ובשל העובדה שכיווניי מרובים אך
סתומים, אעקוף את כל היציאות המתישות מכל בעיה בנפרד ואירתם
לבעיית הבעיות והיא: הכיצד אמצא מנוחה?  והתשובה לכך היא אחת,
והיא טמונה בהרגשת השובע של: אוכל, סקס, או יצירת אמנות
אזוטרית מיצבית או כתובה. התשובה, אם כך, היא היצירה וכוח
היצירה שלעיתים חשוב מהיצירה עצמה.
  בתור נמלה בתוך יקום נמלי, כל שנותר בתוך מקומי הזעיר הוא
להבין את חדוות היצירה ולנטרל מצבי-רוח ודילמות יומיומיות
מפתות להסיח. במטרה לחיות במקומי השגרתי, ליהנות מהנאות
שגרתיות, אך לאחד את מושגי השגרה והאושר, היצירה והבדיחות
במסיבה מזדמנת, לכדי מושג שניתן להגדירו גם במדע, גם ברגש וגם
בהתבהרות אנושית, טוב ורע וטבע. החיובי והשלילי, הגרוויטציה
והעיוות בלוח הקואורדינטות של הזמן ושל המרחב, ומנגד רגשות
מוטעים ועניינים פעוטים כמו הפיתה, החומוס ואכילת הפיתה עם
החומוס והסבר התחושה שבסיום ובסוף - הרעב.
  בטוחני שאיני טועה, אך חוששני כי התהליך כה ארוך ואיני בטוח
באם אנוכי הוא האיש המתאים למשימת התובנה המאוחדת הנ"ל. אולי
חששותיי, לפחות חלקם, פוחתים כשאני מבחין בכוח היצירה שלי
במונחים מתמטיים - פורץ כל דיאגרמה, ובמונחים רגשיים - תמוה עד
כדי עיוות אנושי מבורך.