באחד השבועות שנסעתי חזרה לבסיס, הסתכלתי מהחלון, הוצאתי את
המחברת שלי והתחלתי לכתוב...
כל כך אהבתי את הדרך ההיא, אהבתי לראות את ההרים, את הגבעות,
את השדות הירוקים, הערפל של הבוקר, ההרגשה של יום חדש, של משהו
חדש, של טיול, כל כך אהבתי את הדרך ההיא.
אני זוכר שרק קנינו מכונית, הייתי אז בכיתה ד' ואז נסעתי פעם
ראשונה בדרך ההיא. הכל נראה כל כך יפה והשלטים המוזרים שלא
היכרתי ולא ראיתי בשום מקום לפני. רציתי שנמשיך לנסוע עוד ועוד
אבל אז הסתובבנו וחזרנו הביתה. הייתי עצוב, רציתי לראות את
ההמשך...
עבר חודש, עברו חודשיים, עברה שנה ואנחנו שוב נוסעים על אותה
הדרך. זה שוב בוקר יפה, ערפילי, קייצי, חופש ואנחנו נוסעים
והפעם לא מסתובבים, נוסעים רחוק רחוק עד שמתחילה ירידה ואז
רואים את הכינרת, כמה זמן לא ראיתי את הכינרת! והגענו עד לקו
המים, עד לחוף. נשארנו שם והכל היה כל כך תמים, כל כך טבעי.
ובערב שלמחרת נסענו חזרה שוב בדרך ההיא.
עברו שנים ובינתיים גדלתי קצת, הספקתי לנסוע לעוד כמה מקומות,
לטוס במטוס, לראות ארצות אחרות אך עדיין הייתי ילד, ילד עצוב
שלכוד בכלא של אהבה ולא יכול לצאת ממנו. נאבקתי כדי להשיג את
החופש שכל כך אהבתי וכל כך חלמתי עליו. ואז הגיע השחרור ויצאתי
לחופשי. לאחר לילה של מאבק על החופש הגיעה הזריחה. ובזריחה,
עוד לפני שהשמש הספיקה לעלות, כבר הייתי נוסע בדרך ההיא. והיה
אביב, היתה פריחה, היה ירוק וערפל והרגשה של יום חדש, של משהו
חדש, והיינו ילדים, בנים ובנות בני 16, היינו בחוף, והיה
חופש...
ועברו השנים - לא הרבה שנים, קצת שנים, שנה או שנתיים או אולי
יותר, מי באמת זוכר? - ושוב מצאתי את עצמי בדרך ההיא, את החופש
כבר המרתי באהבה והיא היתה איתי, לצידי נרדמה והניחה את ראשה
על כתפי כל זמן הנסיעה בדרך ההיא. והיינו צעירים והיתה בנו
תמימות והיתה בנו אהבה. והיינו בחוף, והיינו בהר. והיינו
חופשיים מתמיד. ולא היה איתנו כלום חוץ מהגיטרה הכחולה ושק
שינה אחד שתמיד, אבל תמיד היה בו מקום לשנינו, והיה קיץ והיה
חופש, חופש ניצחי? לא ...חופש אחרון.
ועברה שנה, שנתיים, אולי יותר או אולי פחות, כי מי בכלל שם לב?
אני הספקתי להסתפר, להוריד כמה קילו. היא הספיקה גם להסתפר,
ללמוד נהיגה, לנסוע לאילת, לקבל צו ראשון, להפסיק להאמין
באהבה, הדברים הרגילים. ויום אחד פקחתי את עיניי כמתעורר מתוך
שינה. בינתיים הספיקו לעבור עוד כמה חודשים ומצאתי את עצמי
לובש מדים, נשק תלוי על כתפיי. היה בוקר, היה קיץ ולא היה
חופש, ולא נותרה עוד תמימות בשבילי, ולא נותרה עוד אהבה
בשבילי, היא מצאה דברים חשובים יותר לעשות, גם תקווה לא ממש
נותרה בשבילי.
הייתי בזמן נסיעה. שפשפתי את עיני והסתכלתי החוצה מהחלון, הנוף
נראה לי קצת מוכר.
נסעתי שוב בדרך ההיא. |
