היא מכה בפניו הבוערות בכל עוצמתה. זועקת לפניו. עצביה לוהטים,
ומתקשה להבחין בגבול שבין בנה הקטן לחוסר השליטה שלה כאדם.
והייתה אדם, לא היה בכך ספק. ומן הנמנע, שנבוא ונפרש זאת
אחרת.
הגלידה, שקנתה לו, הייתה בצבע הלא נכון, כך זעק לה מבין
הדמעות. והיא, ששנותיה כיסו בה את הבנת חשיבות הצבע לגלידה,
התקשתה להבין. ובראשה הידהדו קולות הלקוחות, הצווחים מן העבודה
בבנק. וכל כך ייחלה לרגע הזה, שבו תוכל לאסוף את בנה ולהתכרבל
בגופו הרך והאוהב, ששכחה את צבעה של הגלידה.
הרחוב בער. יושביו חלפו ועברו אותם ללא כל הבחנה. הוא לא הפסיק
לבכות ולצרוח. היא חשה עצמה נאבדת, נלחצת לפינה השחורה והבזויה
של קצה המדרכה. היא צעקה לו: "ילד זבל! טיפש אחד! כולם
מסתכלים!!!", והוא הביט בה בעיניים אדומות מבכי, עצר נשימתו
לרגע, וחזר לזעוק בה בחזרה.
היא נאבדת. אסור לה.
היא נאבדת. היא צריכה ללכת מכאן מהר, צריך לברוח מהכל.
ואי-אפשר. הוא כובל אותה בצרחותיו אל הרחוב העלוב הזה, אל מוכר
הגלידה השמנמן, אל חולפי האורח האקראים.
היא עוד שם.
והנה, מבלי ששם לב, עשתה ידה של אימו דרכה המהירה אל לחיו,
מותירה בו רגע של תדהמה ואודם לוהט בלחיים. מיד אחר כך בדחף
הרגע נחתה היד בחוזקה גם בחיבור שבין הכתפיים, בזרוע ימין
ובישבן. הוא השתתק לגמרי. המגע החדש, שבער בגופו, הותיר בו
תחושות, שלא הכיר בהן. הוא התקשה לפרש את שזעק גופו, את החנק
המעיק שבגרון.
דממה עטפה את שניהם.
היא הביטה בו נדהמת, ושתקה. אחר לחשה לו: "בוא" וכבשה את ידו
בידה.
היום נשכח בתלאות זיכרונות ילדות, כאדם מבוגר לא ידע אותו.
ועם זאת ידעה לו אימו, כי אבד משהו בתוכו.
והמציאות נותרה, כשהייתה.