בימים שהכרתי את מאיה, לא יכולתי להפסיק.
הייתי מסיים לעבוד בשש-שבע, וכבר בדרך לדירה הייתי מוצא מקום
ותופס חמש דקות איכותיות באחת החנויות.
ומאיה, היא הייתה המלכה בשבילי- הראתה לי איך אפשר להתמכר
למשהו, וממש להיות חלק ממנו.
היינו נהנים יחד. שנינו מיישמים את התורה הגדולה, שנינו-
והתחביב.
בהתחלה הייתי מופתע, כל פעם כשהיא הושפעה- אפילו אחרי חשיפה
קצרה. וכבר היא במקום אחר: באזורים העשירים של קליפורניה,
בספרד, או פה בת"א. היא הייתה אחרת.
אחרי שאתה נכנס לעולם הזה, אתה לא יכול להישאר אדיש יותר- לשום
דבר. זה גם נהייה לגורם המרכזי, שמניע את היום. לא פעם מיהרתי
לצאת מהמשרד מוקדם במיוחד ל"פגישה חשובה עם לקוח פוטנציאלי"
כדי לממש את הצורך. פתאום כל דבר, שאתה מעורב בו, נדמה לך הרבה
יותר דרמטי. אחרי שמפעיל-תוכנה מהחברה ביקש ממני לחכות על הקו,
בזמן שהוא מסיים שיחה אחרת, התפרצתי עליו: "אתה לא מתייחס אליי
ברצינות. לא באמת אכפת לך ממני. רק אני כל היום משקיע ומשקיע
בפרוייקט הזה". אודי נבהל, אבל הוא לא יכל להסתיר את הדאגה
שלו.
הוא ניסה אפילו לארגן לי "התערבות"- קבוצת אנשים, שמנהלים חיים
מושלמים, ומאמינים שמותר להם להעיר לכל אחד ברחוב. כאילו הם
מכירים אותי בכלל.  
רק מאיה הכירה אותי אז. ואחרי כמה ימים ביחד הפסקנו לדבר אחד
עם השני, אלא רק לשבת באותו חדר. היא הייתה הראשונה, שהראתה לי
דברים מהסוג הזה.
בסופי שבוע היינו מבלים יחד ולא יוצאים מהבית. מנסים בשפות
אחרות, עם כל מיני גילאים, במקומות אחרים.
איתה גיליתי כמה כיף להיות ביחד. לזרוק יחד הערות, לשמוח
ולבכות.
אם היית מסתכל עליי באותה תקופה, היית אומר עליי, שאני מאוהב.
אני הייתי בטוח, שאני מאוהב.
אבל לא במאיה. מאיה שיעממה אותי. אבל בכל זאת היא הייתה מנוייה
על שלוש תחנות, שמשדרות  טלנובלות 24 שעות ביממה.