"אני הולך בין קירות הכלא, לא ממש מבחין האם משהו עובר מולי.
ראשי מרחף מעט, לפחות רגליי יציבות, מכירות את הדרך למרפאה
שלי. האפור מציק לי בזמן האחרון. הייתי מעדיף קירות לבנים, אבל
מישהו פעם בחר לצבוע את הקירות פה באפור כהה, ומאז משאירים את
זה כך. מידי שנה האסירים צובעים את הכלא שוב באותו הצבע, והכלא
נשאר אותו הכלא. המסדרונות הארוכים נמשכים, מתחלפים אחד בשני.
מנורות בודדות מאירות את הדרך, כאשר מידי פעם שער ברזל חוצץ
בין אגף למשנהו.
הריח ישן מידי. אני לא אוהב אותו. ריח, שנשאר, לא ממש מתחלף.
אפילו במרפאה הוא נשאר. אומנם שם יש ריח שונה יותר, חריפות
בגלל החומרים שאנו משתמשים בהם, אבל בסופו של דבר אותו הריח
ישנו בכל הכלא. אני נעצר לרגע תוהה האם אולי עדיף, שאני אלך
הביתה, אקח יום מחלה, אוותר להיום, אנוח על הספה שלי ואצפה מעט
בטלויזיה. אולי אקנה דגים. דגים זה בהחלט רעיון טוב לבית שלי.
אבל האסיר, המחשבות רצות לי בראש. אני יודע מי מבקר אותו כמעט
כל יום, ואני מופתע בכל פעם כאשר אני רואה, שהוא שרד יום נוסף.
הצלחתי כבר לאזן אותו. מפתיע אותי בכל פעם, שהוא הצליח לחזור
לעצמו. ייתכן, ויש בו יותר מהנראה לעין. אבל הם באים מידי יום,
מביטים בו, מראים את האכזבה שלהם מכך שהוא מתחזק ומתחמקים
ממבטו, כאשר הוא מסובב את מבטו אליהם. עוזבים כאשר אני מגיע,
מבט של רצח בעיניים שלהם כלפי. הם היו הורגים אותי, לו רק
יכלו. הריח במרפאה, כאשר הם שם, הוא של שינאה. שינאה כל כך
טהורה, שאני זז הצידה בכל פעם, שהם מביטים בי. אני זז. ואז הם
עוזבים אחרי, מבט אחרון באסיר. מעניין אם גם היום הם יהיו שם.
המסדרון האחרון מתחיל להיגמר ואני חוזר לעצמי. החדר ריק. הם לא
שם, אני נושם לרווחה. לא ממש מחבב אותם, אומר לעצמי בציניות.
מופתע אני חש, שאני ממש לבד. אפילו האחות לא שם."
חיים רואה זאת, מתחיל לנוע לכיוון אחד החדרים הנעולים, פותח את
הדלת במהירות ונרגע כאשר רואה את האסיר במיטה. עיניו כרגיל
פתוחות זהובות, פתוחות- אולם אינן מביטות. הרופא הצעיר מסוגל
לחוש כאשר האסיר ממש מביט בו. הוא מרגיש איך האסיר מפלח אותו
במבטו, חודר לתוכו ואז עוזב אותו. כמו מתאמן לעתיד בוחן את
יכולתו.
הרופא מתחיל להסתובב ואז שומע קול: "עצור."
מופתע נעמד במקום, עיניו מביטות על המראה שמול המיטה של האסיר.
ממשיך להאזין, לראות, אולי טעות, אולי דמיין את הקול, אולי...
אז שוב, הפעם פחות שקט, יותר החלטי.
"חיים". עובר הקול, כמו הד בחדר, עוצמתי אבל שקט, כמעט שקט
מידי.
הוא שומע את הקול ומסתובב לכיוון האסיר מופתע, יודע כי זו הפעם
הראשונה, שהאסיר מדבר, מאז שהביאו אותו לפה. לרגע מסובב את
ראשו בחדר כדי להיות בטוח כי אין איש נוסף, מישהו שמנסה לעבוד
עליו, ואז מביט באסיר, שהתרומם ממשכבו לישיבה והביט בו הפעם
בעוצמה.
"למה?" האסיר שואל ומהפנט אותו במבטו תוך כדי כך, לא נותן לו
להשתחרר ממנו.
אימה ממלאת את חיים. העיניים חודרות לתוך תוכו והוא לא מסוגל
לנוע, מנסה להבין את המילים, המילה שאמר האסיר, ששכב עד לפני
רגע, ועכשיו התיישב לפניו. "מאיפה לעזאזל יש לו כוח לשבת" תוהה
בתוך עצמו.
"למה?" בוחר לענות בשאלה לכיוון האסיר, רוצה לשחק כאילו לא
הבין, מרגיש איך האסיר במבטו מפשיט אותו מהשקר, שהוציא מפיו.
לרגע האסיר נראה תוהה על התשובה, אז ממתין לרגע נוסף וכמו
החליט להצטרף למשחק- עוזב את עיניי הרופא ומביט על המראה, מביט
על עצמו דרכה. "למה הצלת אותי?" שואל בשקט, ממשיך להביט
בעצמו.
הרופא, שחש שהשליטה חוזרת אליו כאשר העיניים הצהובות כבר לא
מביטות בו, חושב לרגע מה לענות ואז לא בטוח בעצמו, כמו ילד
במבחן כאשר המורה עומדת מעליך ואתה צריך לענות לפני כל הכיתה
תשובה לשאלה טיפשית, שכולם בוודאי יודעים. ואתה יודע, שלא משנה
מה ייצא מפיך, הרי שהילדים האחרים בעוד רגע ילגלגו עליך. ואז
אתה מביט במורה ופולט את הדבר הראשון, שעולה לך בראש, מרגיש כי
ברגע זה נכנסת למלכודת והרי שהפסדת בשניה, שבה המילה התחילה
לצאת, גם אם ממש לא התכוונת לומר אותה.
"כי זה התפקיד שלי." עונה, וחש איך העיניים הצהובות עוזבות את
המראה ושבות להביט בו, בוחנות את מה שרק אמר, לוחשות לו כי
נכשל בלשונו שוב, לוחשות לו כי הילדים עומדים לצחוק עליו. חש
את הפרצוף של המורה, שאומר לו: ידעתי, שלא תצליח, והשאלה הייתה
כל כך פשוטה.
הרופא נשען לאחור, ממתין לנזיפה, כאשר הוא לא מאמין שמה שהוא
שומע זה את האסיר אומר "תודה", ועוצם את עיניו תוך כדי שהוא
מנסה לחזור לשכב על המיטה.
האינסטינקטים של הרופא שבו גורמים לו לגשת לחולה שלו ולעזור לו
לשכב. מופתע הוא חש ביד של האסיר אוחזת בו. עיניו שוב ניפגשות
באלו של האסיר והוא שוב שוקע בקיפאון, בזמן שהאסיר מביט בו
בדממה.
הרגע הארוך, שהיה במקרה הטוב כשישים שניות, נראה לו כנצח כאשר
האסיר משחרר את מבטו ואת עיניו מהרופא, ממשיך לשתוק, עוצם את
עיניו ונרדם. הרופא מביט ביד שלו, מבחין בסימנים קלושים של
אצבעות על היד שלו ומתרחק מהמקום, עוזב את החדר תוך שהוא כמעט
מכשיל את רגליו אחת בשניה.
"נשימות עמוקות, אני חייב לנשום עמוק" זה כל מה שעובר בראשו של
הרופא, בזמן שהוא נשען על הקיר מחוץ לחדר של האסיר, חש בדופק
שלו דוהר ורגליו רועדות.
הוא לא הצליח להבין מה גורם לו לחוש כך. מעולם איש לא הצליח
להוציא אותו מיציבות בכל כך קלות. אומנם כבר היו מקרים, שבהם
איזה אמרה לו דבר זה או אחר, שגרם לו לקפיאה. אבל מה שקרה פה
היה יותר מזה, היה הרבה יותר מזה. הוא חש, כי האסיר יכל לומר
לו לגרום לליבו להפסיק לפעום והוא היה עושה זאת.
הרגליים שלו החלו מתייצבות, כאשר הוא שמע קול מתקרב. מתוך
גאווה, יותר מאשר יכולת, התיישר, ממתין לראות מי המגיע למרפאה
שלו. הדלת נפתחה וסוהר נכנס אוחז בסוהר נוסף, מדדה קלות ופניו
אבן קפואה מכאב. "אולי תעזור לנו" הרופא שמע את הסוהר האוחז
פולט בחצי שריקה.
רק אז התעורר וניגש אליהם.
"מה קרה?" שאל תוך כדי שנצמד לסוהר המדדה בצד השני, העוזר
לסוהר הראשון לאחוז בו, מושך אותם לכיוון אחת המיטות. המדדה
ניסה לומר משהו, אבל רק יבבה יצאה ממנו בזמן שהסוהר השני נאנח,
כאשר הם הניחו את המדדה על אחת המיטות. "אני חושב, ששברו לו את
הרגל." אמר לרופא. "אחד האסירים הבן זונה..." התחיל לומר, בזמן
שהרופא מיהר להניח את ידו על הרגל המדדה של הסוהר השוכב. "אחד
מהם הכניס לו ברגל עם מוט ברזל גדול." סיים, נותן לרופא לבחון
את מצבו של השוכב.
המדדה ניסה להפריע לרופא, בזמן שזה העביר יד מהירה על הרגל
בצעקות. כאשר הרופא עצר את נשימתו, צרחת אימה נשמעה מאחוריו,
מכיוון החדר של האסיר.
מבלי שהבחין, עזב את רגלו של הסוהר וזינק לכיוון חדר האסיר.
שני הסוהרים היו שם, אחד מהם יושב על הריצפה פיו פעור והשני
צמוד לקיר, מנסה לחפור דרך לעצמו החוצה דרכו בעזרת הציפורניים,
פוצע עצמו תוך כדי.
הרופא סובב את ראשו לכיוון האסיר. הבחין, שהוא יושב כמו שישב
קודם, כאשר שאל אותו למה. עיניים ממוקדות בשני הסוהרים. הצהוב
בהן כמעט זוהר ופרצופו. הרופא נתמלא אימה כאשר הבחין בפרצוף.
זה כבר לא היה האסיר החלש, שהוכנס אליו רק לפני ימים אחדים.
הפרצוף, למרות היותו קשה לתיאור, היה עוצמתי. כמו מרוכז כולו
בהם, העצמות השקועות בו, העור הרפוי כמו נעלמו ואדם חדש יצא
מתוך אותו הראש, שרק דקות קודם הוא דיבר איתו.
הוא ניסה לגשת לאסיר מתוך דאגה ואז זה סובב את עיניו לכיוונו.
גופו צנח, מבלי שהבחין בכך, על הקרקע, כאילו אש חדרה לתוך
רגליו. העיניים, שהביטו בו, בערו, והוא חש כאילו משהו הלם בו
במוט ברזל לוהט. אם היה יכול, היה מזנק מהחדר ובורח בריצה תוך
כדי צעקות אימה. אולם המבט של האסיר, הבערה הפנימית, שהביאו
עיניו, מנעו ממנו לנוע והוא קפא מביט בו כמו שני הסוהרים
האחרים.
האסיר המשיך להחזיק את שלושתם לעוד רגע ארוך, כאשר לפתע הבחין,
כי הרופא הוא אחד מהם. עיניו, שזהרו, נעצמו בכוח ורק אז הרופא
חש, שהמשקל של המוט הלוהט, שהיה מונח עליו, נעלם. הרופא הזדקף
מבחין, כי שני הסוהרים, שהיו בתוכו, אלו ששנאו את האסיר יותר
מכולם, עדיין צמודים לקיר, מתחילים להסדיר את נשימתם.
הוא הבחין, כי ישנו על הריצפה ליד אחד מהם מוט ברזל קטן, קטן
מספיק בשביל להסתיר מתחת לבגד. אבל גדול מספיק על מנת להכות
מישהו מספיק חזק, על מנת שלא יתעורר שוב.
עיניו עזבו את המוט וחזרו להביט בשני הסוהרים, שהביטו בו
שואלים במבטם מה הוא עומד לעשות עם מה, שרק ראה. "תתחפפו מפה."
סינן מתוך שיניו. "תעלמו כאילו בלעה אתכם האדמה." המשיך, חש את
הזעם מתחיל לבעור בו. מבין מה הייתה הכוונה שלהם, מבין מדוע
הופיעו שני הסוהרים האחרים במרפאה שלו.
"מוטב, שלא אראה אתכם פה לעולם שוב." סיים והפנה להם את הגב,
התחיל ללכת לכיוון האסיר, שעדיין שמר על עיניו עצומות.
שני הסוהרים כמו רק חיכו, שיעזוב אותם במבטו, החלו לנוע החוצה
כאשר אחד מהם ניגש לכיוון המוט, רוצה לקחת אותו.
"את זה תשאיר פה" ציווה הרופא, לא בטוח מהיכן הוא לוקח את
הסמכות שלו, יודע כי בכל יום היו הסוהרים מנפנפים אותו על כל
מילה, שינסה להוציא מפיו. אולם משהו בו אמר לו, כי היום הם
יתייחסו למילותיו. יודע, כי מוטב להם להתייחס למילים, שאמר.
אחד מהסוהרים מיהר לעזוב, בזמן שהשני עוד חכך בדעתו, לא בטוח
האם להשאיר את המוט כהרשעה למה שבאו לעשות, או לצאת. סיבוב ראש
קצר של הרופא, שעוד התקדם לכיוון האסיר, שיכנע אותו והוא עזב
את החדר, כאשר מוט הברזל נשאר על הריצפה כראיה למה שבאו
לעשות.
ידו, מבלי לשים לב, ניגשה לגופו של האסיר כמו לבדוק האם הוא
בסדר, כאשר עיניו של האסיר נפתחו שוב וידו התרוממה חוסמת
מהרופא את הגישה. "אני בסדר, הם לא הצליחו להגיע אלי." לחש,
ספק אמר. עיניו כבויות בקושי, מביטות ברופא, צופות לכיוון
המראה שמולו.
