6 בבוקר, טיפות הגשם נקשו ברעש על זכוכית החלון של החדר,
והעירו אותו מחלום מוזר על שני אפרסקים, שהתאהבו במלפפון. הוא
התכרבל בתוך הפוך וניסה להירדם שוב, אבל השעון המעורר המחורבן
שלו שוב התחיל לצרוח. עוד יום גשום, קר ומעייף התחיל. נו, טוב.
לפחות אין בית ספר היום, הוא חשב בהקלה. הוא קם, התארגן מהר
ויצא לשוטט קצת בחוץ. הוא תמיד אהב את האוויר הקר שאחרי הגשם.
בגלל השעה המוקדמת (בטח כולם עדיין נוחרים במיטות, הוא חשב) לא
היה כמעט אף אחד בחוץ, והוא היה אסיר תודה על כך. הוא אהב את
השקט.
אחרי חצי שעה של הליכה ושל מחשבות הוא פנה לחזור הביתה,
כשהמראה ההוא שוב לכד את עיניו.
המחסום.
המחסום הזה ניצב שם כבר שנה. שנה שלמה!
מעבר למחסום שרעה לה ארץ מלאה בדשא ירוק, פרחים צבעוניים
ומרחבים פתוחים, מקום של קסם, שהוא יכל להגיע אליו מתי שהוא רק
רצה. עד שהגיע המחסום הזה. לא היה לו מושג מי לכל הרוחות שם
אותו שם, אבל הוא היה שם. מישהי עברה מולו, ועברה בלי להרגיש
אפילו, דרך המחסום ממש כמו רוח רפאים. הוא התיישב על אבן
גדולה, שהייתה מתחת לעץ עם עלים די סבוכים, ככה שהיא לא הייתה
רטובה מהגשם, והביט בה בעוד 3 אנשים נוספים עוברים דרך המחסום.

משום מה, כולם עברו דרך המחסום הזה חוץ ממנו. היו כמה פעמים,
שהוא ניסה אפילו ללכת מסביב למחסום, שהיה די קטן. אבל בכל פעם
שהוא ניסה, זה היה כאילו שחומה בלתי נראית חסמה אותו. לעזאזל.
אחד הדברים היותר מתסכלים היה, שפתאום כולם התחילו לספר לו על
השיטוטים הנפלאים, שהם עשו בארץ שמעבר למחסום. פתאום לכולם
מתחשק לטייל שם ולספר לו? פתאום כולם יכולים להיכנס לשם? זה
היה כאילו הם ממש חייכו, שהוא לא יוכל להיכנס לשם כדי להיכנס
בעצמם.
הוא קם מהאבן הקרה וניסה לבעוט במחסום. כלום. הוא ניסה לירוק
מעבר למחסום, אבל הרוק, כמה מוזר, נמרח על האוויר.
הוא החליט, שהיום זה לא יום מתאים לחפש פתרונות, כשלפתע משהו
אחר לכד את מבטו. מול העיניים שלו, בערימה של זבל ועלים
רקובים, הייתה קבורה המחברת שלו, אותה מחברת בעלת כריכה סגולה,
שבה הוא נהג לכתוב את ה"זבל" שלו. אותה ערימת ניירות, שבעבר
הייתה מחברת, הייתה זרוקה שם בערימה של טינופת, כאילו זה סתם
גליל רטוב של נייר טואלט.
אחותו התאומה היא זאת, שזרקה לשם בטעות, לאחר שהתבלבלה עם
מחברת שלה, את המחברת שלו. וכך, מאותו יום, המחסום הזה תקוע שם
יחד עם המחברת כבר כמעט שנה.
גשם התחיל לרדת שוב. הוא התחיל לחשוב לעצמו למה החיים שלו
חייבים להיות כל כך קשים, שלא מספיק שאחותו התאומה הורסת לו
אותם בכוונה, היא חייבת להרוס אותם גם בלי כוונה.
הוא צעד הביתה עם מחשבות. הוא חייב לעשות משהו, לפני שהמחסום
הזה יחסום לו את הדרך לאותה ארץ קסומה לנצח.

הוא התלבש, לקח את המפתחות של מכונית ויצא החוצה. האוויר היה
חמים ונעים, כמעט מושלם, והוא חשב שוב על ההחלטה שלו.
הוא היסס, אבל אז חשב, שהגיע הזמן שאותו אחד (הוא, במקרה),
שמזיין לכולם את השכל על להתמודד עם הבעיות שלהם, צריך להתמודד
גם עם הבעיות שלו.
הוא התניע את המכונית ונסע לכיוון הכביש, שמוביל למחסום. ואז
הוא ראה אותו. הוא עצר, לקח נשימה עמוקה, ולחץ על הגז.
כל העניין הזה של שניות נראה לו כמו שעות -
פעימות הלב שלו הלכו וגברו למהירות מטורפת, כשהוא הלך והתקרב
למחסום. הנה זה בא, הוא חשב, בעוד הלב שלו האיץ עוד יותר את
פעימותיו. העיניים שלו נפקחו, זיעה כיסתה את כל הפנים שלו ואת
כל גופו. כל הלילות והימים, שבהם ניסה להתגבר בשיטות שונות
ומשונות על המחסום הזה, עברו לו בזיכרון. המחסום התקרב יותר
ויותר...
בום!
המכונית פגעה במחסום, והמחסום עף הרחק הרחק למעמקי אותה ארץ
קסומה ופרחונית, ונחת מעבר לאופק. הוא יצא מהמכונית והלך לבדוק
את הנזק ("אבא יהרוג אותי עכשיו..."). להפתעתו המרובה, המכונית
נשארה בלי שריטה אחת. הוא הסתכל לצד וראה את המחברת שלו נשרפת
יחד עם ערימת הזבל, שהיא הייתה בתוכה.
עכשיו, סוף סוף, הוא יכול לחזור לארץ הקסומה הזאת, לפחות עד
המחסום הבא.

סוף סוף נגמר!