ארוך...ארוך ודק כמו איטריה עם כובע. כשאני מסתכלת עליו, נראה
לרגע שהעולם כולו שינה את צורתו ונמתח.
איש ארוך ודק מנגן על חליל ארוך ודק, נצרבים על רקע ים סגול.
מסתכלת עליו ומנסה לדמיין איך יראה בתוך מסגרת המצלמה הישנה
שמלווה אותי לכל מקום. התמונה תהיה נפלאה. תזכה בשבחים רבים.
ובכל זאת. להכניס את מימדיו האגדתיים לתוך ארבע צלעות. להתנהג
כאילו אני רואה אותו מבחוץ כשבעצם אני רואה אותו מבפנים. חם,
מעט רוח. המקום היחיד בעיר הפונה לאינסוף.
יעקב הזקן יושב ומחלל, כמעט תפאורה קבועה למקום הזה.
"יש לך אולי סיגריה"? שואל...אדם בלי שם. "לא, מצטערת!" אני
צועקת לחלל האוויר וקולי נבלע בין הגלים הנשברים. הוא מתקרב.
"שונה", הייתי חושבת אם הייתי אדם אחר, אבל הוא מוכר לי באופן

זר ומשונה. האדם הראשון שלא רציתי להכניס לתוך מסגרת. כל הכבוד
לעצמי?
או אולי המולקולות שנפלטות ממנו לחלל האוויר וחודרות להכרה,
רוויות חופש מתוק.
לא תרצו לתפוס אותו. לא תרצו לתפוס ציפור יפהפיה שהשמש זוהרת
על כנפיה.
האוויר הפתוח מתאים לו. "אתה נראה קצת אבוד", חשבתי בקול.
"באמת הלכתי קצת לאיבוד", וגירד בפדחתו דרך רעמת שיער ג'ינג'ית
וכובע צמר. "אני לא רגיל להיות כל כך הרבה זמן בעיר. ואת? גם
את נראית קצת מבולבלת"."אני יותר מדי זמן בעיר", חייכתי.
"המקום הזה הוא סוף העיר בשבילי
ותחילת העיר שלך, אם כך".
-"יום אחד בעיר ואני שוכח מי אני".
-"יום אחד בחוץ ואני נזכרת".
חייכנו וניגנו משהו קטן ביחד. חזרנו לדבר והמלים זרמו באותו
כיוון עם חוסר המלים. לנגן או לדבר,
זה היה אותו דבר איתו. החלפנו חלילים וניגנו שוב. דיברנו על
מסעות. הוא לא עוצר. הלוך ושוב חורש
את העולם במחרשה הדמיונית שלו בלי לחשוב על סוף או מנוחה.
"את יודעת...אני כל כך רוצה ללמוד. אבל כל הלימוד מרוכז במקום
בו נמצאים בו כל האנשים. והיכן שנמצאים כל האנשים נמצאת צפיפות
ומהצפיפות נולד רעש, שממנו נולד כעס ולכלוך. אני לא יכול
לעזוב את הבית שלי בחוץ בשביל מקום כזה". "אני תמונת הראי שלך.
אני כל כך רוצה להיות מוקפת
בטבע. אני לא מפסיקה לחפש אחרי עצמי כאן, ורק לעתים רחוקות
מוצאת. אני יודעת ששדה רחב ידיים ושמיים גדולים בלי סוף יגרמו
לי להבין, באחת. אבל אני רוצה ללמוד להתמודד, אולי לכן אני
כאן".

האיש הארוך חי עם הבדואים. הם מצאו אותו ואמצו אותו. הוא ניגן
למחבלים מסוכנים וכבש את ליבם.
אני מקשיבה מרותקת לסיפורים שלו, ולא אכפת לי אם הם אמיתיים או
לא, כי הם באו ממנו.
אני כמעט מתרגזת עליו , על חוסר העכבות שלו ועל ההתגרות העזה
בכל סכנה אפשרית.
אבל הוא לא אמיץ, כי הוא לא מתגבר על אף פחד. הסכנה לא קיימת
בשבילו. אני אמיצה, כי אני מתגברת על פחדים אפלים. בשבילי
קיימות סכנות בכל מקום ובורות ליפול לתוכם.
הוא שורד, אבל גם חי. להביט בו זה כמו להביט בראי. לפעמים אני
רוצה לעבור דרך הראי ולהיות הוא.
אולי הייתי, ואולי אהיה.
לקחנו את עצמינו הביתה. שלי. הוא נכנס פנימה למרות שבדרך כלל
נכנס החוצה, וחיפש מיד את החלון.
החלון היה פתוח והאיש נשם לרווחה. בקושי הצלחתי להבין מה הוא
מחפש בבית שלי. אבל הוא היה
עייף ונרדם על השטיח מיד אחרי שניגבנו חומוס ושטפנו עם כוס תה
צמחים, וניגנו יחד מנגינות שהבדואים לימדו אותו, והפכו את חדרי
לנווה מדבר קטן.
הוא ניסה להלחם בעייפות. רציתי לגעת בו כי נראה היה שהוא רגיל
למגעי אבל פחדתי מרושם לא נכון. היד שלי נחה בתוך היד שלו בלי
שאלות, והתאימה לו כמו אחד הבגדים הארוכים שלו.
בבוקר יצאנו והורדתי אותו בנקודה בלתי ידועה. משם הוא אמור היה
להמשיך בתוכנית המשונה שלו וחסרת התכנון. הוא חיבק אותי חזק
וגופו הארוך קיבל אותי ברכות. שפתיו נגעו בשלי ועד עכשיו
נוגעות. אני לא מתגעגעת אליו, אני לא רוצה חצי גוף בתוך
תמונה...אבל מביטה בו מביט בי ומביטה בעצמי. ומרגישה אהבה.