"רונית ביי, אני צריך ללכת."
"שוב פעם הולך לשחק כדורסל עם החבר'ה ? "
"כן" שיקרתי.
נכנסתי לטויוטה, הנעתי, והתחלתי לנסוע לכיוון הקריות. בדרך
ברוממה עצרתי לאסוף את אסף.
הוא חיכה למטה, מגרבץ באגרסיביות במכנס הקצר  (לא נותנים לו
בבית ).
" מה העניינים ? "
" חפיף, היו שבועות כבר יותר גרועים מאלה . "
" זה סוף הסמסטר , לא ? ". אסף מרצה באוניברסיטה .
" כן, אז ? " ענה בצחוק מתגלגל.
נסענו.
" אז מה ? איך בעבודה ? "
התחלתי לתאר  את הקשיים שהערמנו על עצמנו על מנת לשמור על
התפקיד הפיקטיבי שיצרנו במפעל.
" יש לי קצת בעיות עם הפרקטל, המרקם הכאוטי של הבייגלה עדיין
יותר מדי מסודר, התבנית ללא תבנית עדיין בחיתוליה מחרבנת
עלינו. "
" אני עד עכשיו לא מבין איך אוסם שכרו פרופ' לפיסיקה שיבנה
פרקטל, בשביל בייגלה.
מישהו שם נפל על הראש, זה בטוח. "
" מה שבטוח שהמכונית שאתה יושב והדלק שהיא נעה בעזרתו ממומנים
ע"י הפרקטל המחורבן הזה אז שב בשקט ". צחקתי בפנים.
" תגיד זה לא מציק לך לפעמים ? "
" מה ? "
" הצ'יפ " ענה בלחש אסף , "הוא מתחיל לגרד לי קצת בעורף. "
" זה בגלל שחשבת פעם לא לבוא. אמרתי לך שזה מה שיקרה. "
"מה לעשות שמיכל יושבת לי על הווריד עם הנסיעות האלה של יום
שישי. אתה יודע שקצת קשה לי עם התירוץ של הכדורסל ." אסף הצביע
תוך כדי דיבור על כרסו המדלדלת מעל הברמודה.
" אז תחשוב על משהו, תהיה יצירתי, אנחנו מדברים פה על חיים או
מוות ! "
שתיקה.
"זוכר מתי חיברנו לנו אותו ? "
" לא. אני זוכר ששני אספה חמש שקל מכל אחד ואימא שלה עשתה איזה
קנייה מאורגנת ."
הגענו למוצרט.
פנינו אחרי שני צמתים לתוך הקריה מתקרבים לאט לגן.
אסף התחיל להתגרד בעצבנות ואני שוב הרגשתי את אותה מועקה בבטן
כמו בכל פעם שאני פונה בכיכר שמאלה לקרן היסוד.
לא הורדתי לשני ונתתי קצת גז כדי להרגיש גבר.
חנינו.
מרחוק ראינו כבר את כולם מתנהלים באיטיות לכיוון מעגל הבטון
במרכז הגן.
טוב, הגן הזה כבר לא ממש גן מאז בנו בלוק חדש עם חנייה תת
קרקעית במקום הקולנוע.
מרחוק ראיתי את ליאור מתגלגלת לאיטה לכיוון הגן.
אוסנת מחזיקה את כובעה כדי שלא יעוף ברוח , מיכה נוסע על
האופניים החלודים שלו מרוכז ברצפה וצביקה שכבר ישב ליד הבמבה.
" מה העניינים  חבר'ה ? " שאלתי בהתלהבות מעושה.
" עלא-כיפק , לא יכול להיות יותר טוב. " ענה מישהו.
ישבנו כולנו , שמנים, מזדקנים, איטיים, קרחים, עילגים . יושבים
ומביטים אחד בשני.
כשנפגשים כל שבוע ככה, כמו שאנחנו נפגשים, לא מרגישים איך
שהזמן עובר, הכל עומד במקום.
השעה כבר 19:15 , מיכה כבר התחיל לאכול מהבמבה, אני שתיתי קצת
קולה וישבתי לשמוע רכילות לא מעניינת משני.
היא כבר לא מכירה אף אחד אבל היא ממשיכה להמציא בשבילי
סיפורים. מין מצב שלאף אחד לא נעים ולכן שום דבר כבר לא משנה.
" יאללה אלי תוציא את המוזיקה ."
אלי שלף טייפ עלוב, אפילו לא דבל קסט ולחץ PLAY .
סמנתה פוקס מלמלה כמה אנחות ברמקול המטנף בפירורים.
"חלאס אלי, אתה חייב להחליף את הטייפ הזה."
"אין לי כסף ."
השיר נקטע באמצע. תמיד נגמרות לו הבטריות. אמרתי שלהטעין
בטריות רגילות זה לא ממש לעניין אבל הוא לא ממש הקשיב לי .
"אני לא מקשיב לאקדמאים."
19:40.
אני נותן מרפקים לאסף ומסמן לו שכדאי שנזוז.
הוא שקוע בשיחה מרתקת עם קרן על דת ומדינה.
ניסיתי להתערב עם הערות סרקסטיות על מזג האוויר אבל שניהם
הביטו בי בבוז כל פעם שאמרתי משהו.
ראיתי את ניר מגרד בעורף. כשהתכופף להרים את הכדור קלטתי פצע
שפעור בעורפו, מזיל מוגלה ודם כהה, מלוכלך.
"הוא ניסה להוציא אותו " לחשה באוזני אביבה " הוא ניסה לגרד את
זה החוצה, אבל הוא לא הצליח.הם שתלו אותו בתוך העצם. "
נשימותיה החמות בתוך אוזני היו די מהנות אז רמזתי לי להמשיך
לדבר אך לא היה לה מה להגיד.
20:03.
" בוא נלך " אמרתי לאסף. תמיד זה ככה. הוא שונא לבוא כי הוא
יודע שהוא חייב אך תמיד הוא כ"כ נהנה שפשוט קשה לו ללכת.
" די חלאס , עזוב אותה ," משכתי בידו וגררתי אותו לכיוון האוטו
"ביי" מלמלתי לכולם, כאילו אני לא אראה אותם לפחות שבוע.
בדרך חזרה כשהורדתי את אסף הוא ניסה להגיד מהו אבל קטעתי אותו
בגלל השיר ברדיו.
זה עיצבן אותו.
22:30.
די.
שבוע הבא אני לא הולך.
שיתפוצצו. (מילולית ,אני מתכוון. )