כן, אפשר להגיד שאני עדיין אוהבת אותו.
אמנם אנחנו כבר לא זוג ואני גם יודעת שלא נהיה כי זה יותר טוב
ככה, באמת. אבל עדיין הייתי עושה את אותו הדבר. גם עכשיו,
כשאני יודעת שהוא לא היה עושה את זה בשבילי.

באחד מאותם ערבים שישבנו יחד ביער, בפינה שלי שהכרתי לו,
ועישנו קצת כדי לתפוס ראש, קרה דבר מוזר.
עוד לפני שיצאנו בכלל מהבית ידעתי שזה לא יהיה ערב רגיל. היה
נורא חשוך ולא היה קר אבל האוויר היה מצמרר.
אחרי כמה ג'וינטים נשכבנו אחורה - הוא השעין את הראש על סלע
ואני עליו. עצמתי את העיניים ונתתי לאצבעות שלו שגלשו לי
בעדינות על הפנים והשיער לענג אותי. אני אוהבת שמשחקים לי
בשיער, זה מראה לי על קרבה כזאת, משהו שאומר "אני רוצה שיהיה
לך טוב" או משהו כזה.
התעטשתי. לא כי היה קר, כי לא היה קר, אלא כי דגדג אותי משהו
באף.
כשהדגדוג התחיל להיות מעיק פקחתי את העיניים וחשבתי שאני
מדמיינת. מולי ישב לו שדון קטן ורזה עם רעמת תלתלים על הראש,
עיניים גדולות ולבנות וחיוך מלא שיניים. הוא לבש שחור.
הסתכלתי מהר על אלון, בתקווה שאולי הוא יידע איך להוציא אותנו
מזה, אבל הוא ישן חזק. ניסיתי בכל זאת להעיר אותו - צעקתי אליו
וטילטלתי את הגוף שלו אבל הוא לא זז.
הוא גם לא נשם.
חסרת אונים החזרתי בזהירות את המבט אל השדון המוזר שישב מולי
ועם החיוך המטריד שלו הדליק ג'וינט. הוא הציע לי גם אבל העדפתי
סתם סיגריה. "יש לך אש?" הדלקתי.
התחלתי לדבר איתו. הוא דוקא די דברן יחסית ליצור שהופיע בכזה
שקט מופתי.
הוא סיפר לי שהוא השטן ושהגיע בכזו דממה כדי שלא להבהיל אותי
כי נראיתי כל כך שלוה ורגועה.
אז הוא לקח שכטה וכל הבטן שלו התכווצה עד שהגיעה ממש לגב, הוא
חייך חיוך ערמומי והוציא את העשן.
הוא אמר לי שהוא באמת מצטער שככה זה יצא אבל כדי להשלים את
המיכסה היומית שלו הוא היה צריך רק מישהו אחד. שאלתי למה דוקא
אותו. "סתם, בלי סיבה", הוא ענה. "הייתי צריך לקחת איתי עוד
אחד, את יודעת, לא קל להחזיק את הג'וב הזה".
אמרתי לו שחבל לי עליו ושהייתי נותנת הכל כדי שיחזור.
הוא התגלגל מצחוק. פתאום כל חוסר הנימוס שלו, שעד עכשיו הוא
ניסה מאד לשמור בפנים, נשפך החוצה בצורת פרץ צחוק מתגלגל, צחוק
פרוע, צחוק כ"כ חזק שבכל היער נשמע ההד שלו. הוא התגלגל על
האדמה עד שכולו נתמלא בבוץ ואז נרגע.
אחרי שנרגע לקח עוד שכטה, שוב נדבקה לו הבטן לגב. הוא הוציא את
העשן, חייך אלי ואמר שאפשר לסדר משהו. חששתי קצת אז הוא, כאילו
קרא את מחשבותי, הרגיע: "זה לא כזה נורא כמו שאת חושבת. זה
יכול להיות דוקא די נחמד".
שאלתי אותו אם זה מה שיחזיר את אלון וכשהוא הבטיח שכן, בלי
היסוס שאלתי מה אני צריכה לעשות.
הוא פרש נייר מלבני מאורך על הרצפה ואמר לי לשכב עליו. זה נראה
לי קצת תמוה, אבל אם זה מה שיחזיר לי את אלון אז אני לא
מתווכחת, שכבתי.
לאט לאט היצור הקטן המכנה את עצמו שטן גילגל אותי בתוך הנייר
עד שכבר לא ראיתי כלום.
פתאום התחלתי להרגיש את החום של הלילה - חום בוער!! ראיתי גם
קצת להבות אבל אחרי זה כבר לא הרגשתי כלום.
לא הרגשתי כלום אבל ראיתי הכל.
ראיתי איך באמצע לילה נורא חשוך, לא קר אבל מצמרר, באמצע היער,
בפינה שלי יושב החבר שלי עם השטן ומעשן אותי שכטה אחרי שכטה,
שאיפה אחרי שאיפה ואני לאט לאט מתפוררת.
אבל אני לא מתלוננת. העיקר שהוא מאושר.
העיקר שזה עושה לו טוב.

כשאוהבים, תמיד אומרים שנעשה הכל אחד בשביל השני. אבל אני? הכל
היה כלום בשבילי. אני תמיד אמרתי שאני אתן את הנשמה שלי
בשבילו.