רציתי להציג עוד פרוייקט של אחד הגופים הדמיוניים, שאחראים
כולם בצורה כזו או אחרת לסדר לי את המחשבות. רמב"ק, הרשות
למחקרים בלתי-קשורים (בנושאי מוזיקה), היא אחד הגופים האלה,
ואחד המחקרים שלה כבר ראה אור בדף זה ממש. ובכן, הרשות לא נחה
לרגע!

שקלתי לכתוב על חג השיבה, על זאמי, או על כל אחד מאלפי
הפרוייקטים האחרים (בעצם... זה בערך הכל), אבל הפעם נלך על
משהו שונה. זימבול!

זימבול זה קיצור של "זיהוי מחבר בלי לחן", או משהו כזה... אז
נכון, שהפועל עוד לא קיבל אישור סופי של האקדמיה ללשון, אבל
היוזמה ליצור את התורה לזהות מקור שיר בעזרת הטקסט בלבד נולדה
מתוך צרכים מבצעיים. ככה זה, קשה לצרוך מוזיקה בצבא, בעיקר
בזמן מבצע סודי אי-שם אל מול חוף עוין על ספינת טילים סער 4 של
חיל הים... מי, שזה אומר לו משהו. לפעמים מילים זה כל מה שיש,
וצריך להפיק מזה את המקסימום. בכל אופן, לא באנו לזיין את
השכל, באנו לזמבל! אז הנה.

מטרתנו, שלשמה אנחנו פה, היא למצוא את המאפיינים של יוצרים
שונים במוזיקה הישראלית, אלו שניחנים בטקסט. אני, מניסיוני,
מציע שני דברים. הראשון הוא, שאני אפסיק לכתוב בשפה גבוהה, כי
זה מעצבן לאללה, והשני הוא קבוצת הקטגוריות הבאה:

1) משלב
2) מסר
3) מבנה
4) חריזה

שאני אסביר? אני אסביר.

משלב זה מה שמבדיל בין זיון למשגל, בין מה שארור ומה שמקולל,
בין הזרבובית לצ'ופצ'יק של הקומקום. בקיצור, זו איכות או רמת
השפה, בה נכתבים הדברים. כך, למשל, אפשר לשים לב שבעוד
שבטקסטים של תיסלם שזורים ביטויים כמו "שהרוח הדפה בתנופה,
שהדף הבל פיה, שראה ותעה ונפוג ונמוג מן החום", הטקסטים של
שב"ק ס' לדוגמא נוטים יותר ל- "שופים בופים קטעים וסחתיינים"
ו-"דיגידי נרגילה תעביר לי את הסטילה". לא שיש לי משהו נגד
זה...
אגב, סתם כאנקדוטה, מכירים את השיר "שרמוטה פוריטנית" של שלומי
שבן? שרמוטה פוריטנית... זה חתיכת דיסוננס משלבי...

השלב הבא, אחרי שהסתכלנו על הטקסט והבנו ששיר כמו "יאללה ביי"
הוא כנראה לא עוד יצירת מופת של מתי כספי, אנחנו ממשיכים
לקטגוריה הבאה.
מהקל לקשה, פחות או יותר, אנחנו ממשיכים למסר. ולמה הכוונה?
כאן כבר נכנסים יותר לתוך המילים, ולתוך המשמעות של השיר כולו.
שיר יכול לשאת מסר דתי, אנטי-דתי, אנטי-ממסדי, אווירת סקס
מטורפת, כמיהה לאהובה, או אפילו בולשיט טהור. במקרה של בולשיט
טהור זה קל. אם זה טוב, זה נושאי המגבעת. אם זה רע, זה
הג'ירפות. סליחה, דעה אישית שלי. בכל אופן, זו אחת הדרכים
היעילות לפסול אפשרויות. שיר כמו "הרבי ג'ו כפרה" (שיר של
טיפקס, שהיה יכול להיות ההמנון של מפלגת שינוי, למי שלא מכיר)
הוא כנראה לא הסינגל החדש של אהוד בנאי (שחזר בתשובה, אם אני
לא טועה). ושיר כמו "להתרסק אל תוך הקיר לא כל-כך בא לי, למרות
שזה נראה לי הפתרון הכי מהיר" הוא כנראה לא השלאגר הבא של היי
פייב... בקיצור, הבנו? אני ממשיך...

מבנה זה... מבנה זה כש... מה זה מבנה?! בית - פזמון - בית -
פזמון כפול... יש אומנים, שלא מרגישים מחויבים לשמור על מבנה
אחיד או אפילו הגיוני. זה הרבה פחות בטוח מאשר ללכת על משלב או
מסר, אבל לפעמים זה מה שיש. במקריים דרסטיים, כמו "אני מקיא",
או "עטור מצחך" (תסלחו לי על ההשוואה), שהם שירים נטולי פזמון,
אפשר כמעט באוטומטיות לפסול את אלילי הפופ כדוגמת רוני
סופרסטאר או אפילו מאיה בוסקילה. לא, תמחקו את זה, אני לא ממש
מכיר את מאיה בוסקילה... סתם כתבתי את זה.

חריזה. זה אולי החלק הכי קשה, אבל זה בערך על אותו רעיון.
ההתעניינות שלי בחריזה בכלל התחילה מההבחנה שהשיר, שהיה אז
מקום ראשון במצעד, משהו של כנסיית השכל, הוא נטול חרוזים
לגמרי! פעם חרזו הרבה יותר. היום... או שמתעצלים, או שכבר לא
מתפשרים על מילה או שתיים בשם החריזה. אומנים שונים, כמו
כנסיית השכל, כמו ירמי קפלן, מתבלטים יותר בחוסר החריזה. אז
במידה מסוימת אפשר לקבל איזושהי אינפורמציה ברמת החריזה בשיר,
ואולי אפילו מצורת החריזה (לא העמקתי עד כדי כך עדיין).

בגדול, זה נראה יותר כמו "איך לדעת מי לא כתב את השיר", מאשר
מי כן. אבל אם בונים לכל אומן מן "תעודת זימבול" שכזאת, אפשר
איכשהו להגיע לאדם הנכון. אפשר לבנות ספריית תעודות זימבול
מקוונת! טוב, עכשיו אני סתם מגזים...

אז נכון, שהתורה בחיתוליה. ונכון, שכמו שאמרתי הפועל "זימבול"
לא קיבל אישור של האקדמיה ללשון, למרות שמאז נעשו צעדים
דרסטיים (הוספתי אותו לרשימת המילים בוורד שלי), אבל עם קצת
רצון טוב מהאנשים הנכונים זה יכול לשגשג, בהנחה שמישהו רואה את
התועלת, שיכולה לצמוח מזה. ואם לא, מילא. לפחות זה שעשוע נחמד.
וזה העביר לי את הזמן הרבה יותר טוב מלהכין אורז.