"הנהג שלה רצח אותה," אמר לי השומר בדלת הכניסה לבניין
המפואר.
"ממש כאן, מולי. הוא פתח לה את הדלת של הלימוזינה, וכשהיא החלה
להיכנס, הוא ירה בראשה מאחור."
"תודה רבה." אמרתי לו.
"על לא דבר." הוא החזיר.

זה היה תיק רגיל לבלש פרטי כמוני. מישהי עשירה נרצחה ולכל אחד
יש מה לומר בנושא. ואני?  אני מנסה לגלות מי רצח אותה ולמה.
ולמה אני עושה את זה? כי איזו בלונדה, שאמרה שהיא אחותה או
משהו, נכנסה אלי למשרד בשמלה אדומה.
אתם יודעים, פעם, כשהשמלות האדומות היו שחור-לבן, אז היה אקשן.
היום? אותו דבר, רק צבעוני יותר, מגניב יותר, גדול יותר, משעמם
יותר.
בכל מקרה, אני יושב לי במשרד שלי ומעשן סיגריה, כשפתאום נכנסת
אלי איזו ברונטית בשמלה ירוקה.
"בוקר טוב, גברת," אני אומר לה.
"אדוני, אתה חייב לעזור לי!" היא אומרת בקול חלוש.
"חייב?" אני עונה, כאילו מופתע.
"כן. אתה חייב לעזור לי."
ברגע זה, שבו היא חזרה על אותו משפט בפעם השניה, ידעתי שאין לה
ממש מה להגיד חוץ מזה, ואין טעם לריב.
"טוב." עניתי.
אז היא מספרת, שדודה שלה נרצחה, שאני חייב לעזור לה לגלות מי
רצח אותה. היא מספרת, שדודתה הייתה אישה עמידה מאוד, ושאין לה
מושג למה שמישהו ירצה לרצוח אותה.
"אז הנה שאלה," אני אומר ומכבה את הסיגריה בדרמטיות, "איך את
יודעת, שהיא נרצחה?"
"אתה חושב, שהייתי מגיעה אליך אם היא סתם הייתה מתה?" היא
שואלת בפליאה. הטיעון נשמע הגיוני לחלוטין, ואני מרפה
מהעניין.
"אז הנה שאלה אחרת. למה את רוצה לדעת מי רצח אותה?"
"אתה לא מבין. אני לא רוצה, אני חייבת." היא עונה באותו קול
חלוש, בו היא פתחה את השיחה.  ושוב, הטיעון בריא וכשר, ואני
כבר החלטתי לקחת את התיק.
"אני אקח את התיק," אני אומר.
"מצויין.  תראה, אני חייבת לזוז, יש לי פגישה. אל תדאג, אני
אחזור אחר כך כדי להתאהב בך."

אז אני מתחיל, כהרגלי בסיטואציות כאלו, לרחרח. הלכתי לבניין
היוקרתי, בו היא גרה. תמיד, האדם הראשון לשאול, הוא השומר
בכניסה.  וכשהוא מסרב לענות בחזרה, משלמים לו.
אז השומר הסביר לי, שהנהג רצח אותה.
"רגע, רגע," אני מבקש רגע, "תסביר לי למה הוא רצח אותה."
"כי יש לו רומן עם בעלה של הגברת."
"כלומר, הנהג תכנן לרצוח את האשה, להתחתן עם בעלה במדינה שבה
יש נישואים אזרחיים, ולרשת את כל הכסף שלהם."
"כן." ענה השומר בפשטות.
"ולמה אתה יודע את זה, בדיוק?"
"מה זאת אומרת, 'למה?' אני השומר." הוא ענה בבהירות ובצלילות
לוגית, שאין כדוגמתה.
"ומה האנשים האחרים ברחוב עשו? מישהו התקשר למשטרה?" שאלתי.
"לא, למה שיעשו את זה?  איך אתה היית מתפרנס, אם המשטרה היתה
חוקרת? חשבת על זה?"
בשלב זה הייתי מוכרח להודות בפני עצמי, שלא חשבתי על זה.
"כמובן, שחשבתי על זה," עניתי, "תהיתי רק אם היו מניעים
אחרים."

השחרחורת בשמלה הכחולה חוזרת אלי מאוחר יותר באותו היום.
"יש התקדמות?"
"כן, גיליתי מי רצח אותה ולמה."
"נו?" היא נראית חסרת סבלנות. מנסיון העבר, אני חייב לתהות אם
היא חסרת סבלנות לגלות, או חסרת סבלנות לקפוץ עלי ולנשק אותי.
"הנהג שלה רצח אותה כדי להתחתן עם בעלה."
"אף פעם לא אהבתי אותו, את הנהג של סבתא."
"ועכשיו את יודעת למה." אני אומר בטון של מבין עניין.

הייתי חייב להודות, שזה היה אחד התיקים המסובכים ביותר, שראיתי
מימיי. בדרך כלל הייתי צריך לראיין אנשים, להצליב גרסאות,
לעמוד מבפנים מול החלון עם מבט קודר ולשתוק, להילחם באנשים
רעים.
אבל זה? לא נראה לי, שהצלקות הנפשיות של החקירה הארוכה הזו
יגלידו לעולם.
ואולי אני פשוט נשחק.  מה הטעם לעשות את זה, כשזה בצבע? זה
משעמם. העצמות הזקנות האלה ראו יותר מדי טרגדיות בטלוויזיה
בחייהן. זה צריך להיגמר מתישהו, לא?