"נמאס לי", אמר לי אמיר, והוציא לי עוד קלף מהאוזן.
"כל חיי הפכו חלק מהצגה גדולה. מופע ענק של קסם, מיסטיקה
ומסתורין. אני נשבע לך, יש ימים שבהם אני לא יכול להפסיק לחשוב
על הרעב שלי לחיים רגילים, ואיך הייתי יכול להיות אמיר. במקום
זה, כל מקום שאליו אני הולך, כל העיניים נשואות אלי, וכולם
רוצים עוד קסם. אפילו לא קוראים לי אמיר, אלא "הקוסם".
"אתה מבין? הכל משחק של רושם. הציפיות הגדולות כשהמעשים
יוצאי-דופן. בגלל זה אנשים זוכרים אותי, כעבד של רושם, ולא
כעצמי, אני, האינדיבידואל שבי. אני לא ה-"קוסם"! אני אמיר.
היה לי פעם חבר, שהיה כמעט החבר הכי טוב שלי. לו הראיתי את כל
הקסמים החדשים שלי, ותמיד ביקשתי לקבל ממנו את הביקורת
הראשונה. יום אחד, אחרי שהראיתי לו את הקסם עם הבלון,
שכשמפוצצים אותו יוצא מתוכו דרקון, הוא אמר לי שיותר הוא לא
רוצה להיות חבר שלי. שאלתי אותו למה, והוא אמר, שתמיד אני מראה
לו קסמים, אבל זה לא עושה אותנו חברים טובים. אנחנו כמעט אנשי
עסקים קרים. הוא הלך ואפילו לא חיכה לראות את הדרקון נושף אש.
מה אגיד לך? נשברתי. האדם היחיד שראיתי בו חבר ולא קהל, עזב
אותי, נטש אותי לקסמי. אחרי שבכיתי (והפכתי את הדמעות ליונים),
יומיים, הבנתי, שלא לחינם הוא עזב אותי, ושעלי ללמוד, שיש חיים
אחרי הרושם. אנשים מחפשים מיהו האדם שמאחורי הקוסם", המשיך
בסיפורו, שנשמע מרתק כמו קסמיו.
"עזבתי ליום אחד את הקסמים, וניסיתי לעבוד קצת על האופי שלי.
ניסיתי ליצור קשר. גיליתי ששורת הפתיחה קלה. בעזרת קסמיי יצרתי
סקרנות, אבל ברגע שניסיתי לדבר עם אנשים, זה לא כל כך עבד.
הייתי בן-שיחה גרוע. לא הכרתי את הממלכה הנסתרת, שלכולם היתה
גלויה - ממלכת החיים. החלטתי ללמוד פסיכולוגיה וגרפולוגיה.
הקדשתי לכך שעות רבות. אחרי ששלטתי בתחומים אלה והכרתי דוגמאות
אופי רבות, חזרתי לנסיוני להכיר אנשים, ופגשתי את שלומית."
מבטו נהיה בוהה, חיוך עלה על פניו. הוא ציקצק באצבעותיו,
ולבבות החלו לרחף סביבו.
"שלומית - אהבתי הראשונה. היא כתבה לי פתק, כתבה שאני יפה
בעיניה, ושאלה אם אפשר להכיר אותי יותר מקרוב. סימנתי לה
באצבעי להתקרב. כשהתקרבה, שאלתי אותה אם יש לה מצבי רוח
משתנים, מוסיקליות, אם היא עצורה ובעלת ליקויי למידה. אתה
מבין? לא קראתי את המכתב, ניתחתי אותו. חשבתי שהבנת האופי
מספיקה לחיים המאושרים, שאליהם כולם שואפים. אז אפילו ששלומית
מצאה חן בעיניי, ריחה שיכר אותי וחשבתי שהיא יפה, לא אמרתי לה
זאת, אלא בחרתי בדבר היחיד שאני טוב בו חוץ מקסמים - ניתוח כתב
יד. נוכחתי לדעת, שגם כך לא פוצחים בשיחה. שלומית נרתעה,
התנצלה וניסתה לברוח מהמסעדה בה ישבנו. רצתי אחריה, ובמחיאת כף
הפכתי את ההמבורגר שלה לתרנגולת ואת הקולה לקפה עם הל. היא רצה
יותר מהר, ולא הצלחתי להשיג אותה." המבט הבוהה התבהר, וחזר
להיות מרוכז.
"רוב האנשים צוברים ניסיון בחייהם, אבל אני איני יודע איך
עושים זאת. זה מציק לי. שמת לב, שאפילו טון הדיבור שלי הוא
כאילו אני מתאר קסם? אתה מקשיב לי כי אני מרתק אותך. הכל
חזיונות שווא, הופעה אחת גדולה. אתה מרותק, כי אתה פשוט לא
יודע איך עושים את הקסם. איבדתי את הקו הדק שמפריד בין מציאות
והופעה על הבמה. ליתר דיוק, לא איבדתי. הוא מעולם לא היה שייך
לי." אמר, תוך שהוא הופך קו הפרדה מקווקו למלא, וגורם לשתי
תאונות דרכים חזיתיות.
"רק צרות אני מביא. לפעמים אני רוצה להעלים את עצמי. שנים אני
מנסה להמציא קסם כזה. בשביל מה אני חי לעזאזל?" הוא הביט בי
במבט מעורר רחמים. ניסיתי לחשוב על עצה, שאוכל לתת לו, אבל לא
הצלחתי. עצרנו ליד ביתו הפרטי של הקוסם, שכמובן נראה כמו כובע
קסמים. הוא לחץ את ידי, הוציא זר פרחים מהשרוול, ונתן לי:
"תודה רבה שהקשבת."