מי מסכים איתי שהעולם הזה חרא? מי מסכים איתי שבעולם הזה יש
אנשים שלהם ילך כל מה שהם רוצים, ושיש כאלה שלא? בעצם, אני לא
רוצה את ההסכמה שלכם ולא צריך אותה. מצחיק, לפני חצי שעה ניסתי
לצייר ציור, כדי שאני לא אצטרך להתבטא בטקסט ארוך ומייגע. הרי
תמונה אחת שווה אלף מילים. לא אוהב את עולם ה"אור" הזה. העולם
בו יש מצליחים מאד, ואנשים שכל הזמן רק נדפקים וצריכים לשמוע
כמה לאחרים טוב. כל פעם לשמוע את זה, לקנא ולהרגיש רע, ולחפש
דרך לברוח או להתעלות עליהם. ויודעים מה? אני מצאתי את הדרך
שלי. הדרך שלי היא לא בתענוגות העולם הזה, שאי אפשר להשיגם.
הדרך שלי היא בנשמה שלי. הדרך שלי היא אפלה, כמו עמקי הנשמה
שלי. הדרך שלי היא כח והרג, לא שום דבר אחר... והסטייל שבדבר.
בודד, ולא צריך את התענוגות שלכם, של עולם ה"אור". לבד, בלילות
החשוכים, בחוץ, מוכן עם שתי חרבות, לכל סכנה, מחכה לאנשי הלילה
שכבר דפקו או דופקים לאחרים את החיים, והורג אותם בסטייל. זו
הדרך שלי להגיד לכם - אני נעלה מכם. אף אחד לא יכול להרוג
אותי, אף אחד לא חזק כמוני, אף אחד לא מהיר וזריז כמוני, אף
אחד לא יכול להרוג כמוני, אף אחד.
ולזה אני מחכה. לא צריך עוד את התלות באנשים, לא צריך דבר. לא
צריך לשבת ולהתחנן שמישהו ישים לב אליך, או שיחזור אליך אחרי
ששבועות מנסים ליצור קשר... אולי לפחות זה מרגיש ככה. לא צריך
בכלל רגשות, לא צריך כלום. כל מה שצריך זה כח, סגנון הריגה
וקצת סטייל מהנסיך הפרסי... כן, אני מושפע מהדברים האלה.
למישהו יש בעיות עם זה? זו הדרך היחידה שלי לברוח מהמציאות
הזאת שכולם מצליחים בה, ולהגיד לעצמי בכח שגם אני מצליח. להגיד
לעצמי שאולי יום אחד זה יתגשם, ואז אני באמת אהיה נעלה, ולא
אצטרך יותר לפחד מאף אחד, לא לשמור כעסים על אף אחד. פשוט
להוציא הכל, לרצוח את הכל, שכל הערסים והמסוממים וכן הלאה יהיו
רק אמצעי בשביל הרג ססגוני ומגוון.
וישרתו את הסיפוק שלי להיות עליון. להיות האיש הכי חזק, פיסית
ונפשית. מספיק חזק כדי לא להיות אנושי, בלי להיות זקוק לאהבה
או לחברה בכלל. להיות לבד, לישון לבד, בלי משפחה ובלי כלום.
וכל פעם שאני אופיע מן האפלה, יכבדו רק אותי. אף אחד לא יבוא
ויתחצף לי בפנים, ולא יהיה מעניין אותי כבר כמה טוב לאנשים
אחרים בעולם ה"אור".