ברגע כזה של ריקנות כובשת
היא מרגישה שמשהו חסר,
אמי משיבה פניי ריקם
כאילו לא אמי היא יותר.
ואני מחפשת אצלן המפלט,
שייקחו הן את מקומה
אך גם אשליה זו מתנפצת,
והילדה נותרת לה כך לבדה.
כי איך אפשר להבין רגשות
שמציפות את עיניי במי מליחה,
הן לא יכולות להיות חלק ממני
החלק אותו אני כל-כך צריכה.
לצעוק, לשבור, לצרוח, לברוח
שהשיגעון יתפוס לו מקום,
להיות מטורפת עד כלות הנשמה,
שיבחינו בטירופי האיום.
לא עזרתן וגם לא תעזרו,
הניחו לי לנפשי!
אני ארוץ אל תוך הטירוף הזה
אל המפלט הפרטי, שלי.