"תביא לי! נו תביא כבר!". "אולי די עם זה!" צועקת אימי על
אחותי בפעם המאה אולי, שתפסיק לבקש ממני להעביר לה את הפירה
בצעקות.
"גם ככה את שמנה! את רוצה להשמין עוד?" מוסיפה אימי בכעס. לפתע
שקט מוזר השתרר סביב השולחן. אחותי פשוט קפאה עם המזלג שלה
כשהוא נשאר עמוס בפירה מחוץ לפיה ועם מבט המום, שעבר באיטיות
מאימי אלי. ואז, זזה בפתאומיות, העיפה את כיסאה לאחור ויחד עם
שביל של דמעות שנשרך אחריה עזבה את השולחן.
שמעתי אותה בוכה... בוכה מחדרה המקביל לשולחן האוכל בו נשארנו,
אימי ואני. "אמא, זה בסדר. אני אפנה את הכלים. אמא, את שומעת
אותי?"
"בסדר, ואחרי זה גם תשטוף אותם!" אמרה אימי בעוזבה את השולחן.
עקבתי אחריה במבטי, עד שנעלמה מבעד לדלת חדרה.
החדר היה מלא בתמונות של אבא. אמא עוד לא שכחה אותו מאז אותו
יום... אמא ישבה על המיטה בכתפיים שמוטות כמצפה למישהו.
אך המישהו הזה לא בא. הוא רק הציץ ממסגרת התמונה שעל השידה עם
חיוך מאוזן לאוזן. שיערו השחור שהתחיל להאפיר מסורק לאחור
בקפידה ועיניו גם הן שחורות מנצנצות ומישירות מבט עם עיניי
אימי רק לשנייה או שתיים, רק עד שאימי מורידה את ראשה לעבר
הכרית ובוכה בגעגוע.

הכל כל כך שונה... עצוב כזה. אבא כבר לא יחזור מהעבודה עם בגד
חדש לאמא או עם אודם לאחותי או אפילו עם אולר קטן בשבילי. כל
הזיכרונות האלה כבר שייכים לעברי הלא מאוד רחוק. אבי היה כתב
לעיתון מעריב ואחד הטובים שביניהם. הוא כתב טור שבועי על המצב
בארץ: פיגועים, אונס, פלסטינים ועוד כל מיני דברים חשובים
שכאלה. אותי אישית זה לא ממש עניין. יותר רציתי להנות מהחיים
ולהנות מהיופי ומהתמימות שבגיל 13. בהתחלה היה לי ממש קשה
להתמודד. בעיקר עם קריאת עיתון הבוקר. כי בתור אחד שקורא את
העיתון כל יום ובתור "מעריץ מושבע של אבא", זה כאב לי לראות את
אבי נהפך מכותב הכתבה לנושא הכתבה. כבר חמישה חודשים עברו, אך
אני מגלה שקריאת עיתון עדיין מעוררת בי געגוע עז אליו. תמיד
כשאני פותח את העיתון בבוקר אני נזכר איך גיליתי... זה זיכרון
שנצרב בחוזקה לתוך ליבי.

הכל היה רגיל לגמרי, קמתי בקושי בבוקר לבית- הספר ואחרי כמה
מאבקים עם אימי לבסוף התעוררתי והוכרחתי לצאת ממיטתי החמימה
והנעימה שלי. היה קר משום שהתנור התקלקל. הלכתי במהירות לעבר
המקלחת כדי שלא יקפאו לי האצבעות מהקור של הריצפה. עשיתי מקלחת
חמה והתלבשתי תוך כדי ציחצוח שיניי כדי שאוכל לראות את אבי
לפני שהוא ייצא לעבודה. נכנסתי למטבח ומיד אחרי נכנסה אחותי.
השולחן היה ערוך ומוכן לארוחת הבוקר המשפחתית שלנו. שמתי לב כי
חסרה צלחת אחת בראש בשולחן במקום שאבי נהג לשבת. "אמא, איפה
אבא?" שאלתי.
"הוא בתל-אביב, תומר. כבר הספקת לשכוח?".
"אה נכון... באמת כמעט שכחתי" אמרתי בצחוק ובמבוכה קלה. התחלנו
לאכול ואז הגיע השלב האהוב עלי בארוחה קריאת העיתון. בגלל שאבי
לא היה איתנו בארוחה והוא זה שבדרך כלל קורא את העיתון ראשון,
הרשיתי לעצמי לחטוף את העיתון מפינת השולחן. דילגתי על תמונות
השער ועל הכתבות שאחריהן. "עיתון ספורט, רכילות לא מעניין,
אה-הא, הנה זה!" הטור של אבי.
אבל משהו מוזר קרה. כנראה שלעיתון הייתה שגיאה בשם הכותב של
המאמר היום, כי אני קראתי את השם אבי כידר ולא את השם דוד
מאור.

"אמא, למה השם של אבא לא מופיע בכתבה שהוא כתב?" שאלתי
בסקרנות. "תן לי לראות, חמוד" אמרה אמא ולקחה את העיתון מידיי.
"באמת מוזר" אישרה אימי. "יכול להיות שהוא היה עסוק בתל- אביב
ולא היה לו זמן לכתוב היום" הוסיפה אימי ובקולה שמעתי שהיא
בעצמה לא מאמינה לדבריה.
"אבא איננו" אמרתי לעצמי כמו קלטת החוזרת על עצמה שוב ושוב.
עכשיו אני יודע איך יותם הרגיש, כשאבא שאבא שלו נפטר מסרטן.
אבל אני יודע מי הרג את אבא...
"אולי יום יבוא ואנשים יפסיקו להרוג..." קיוויתי. אבל ידעתי
שהמשאלה הזו לא תחזיר את אבא שלי לחיים.