האש בערה, מלאך פרט על נבל,
הפרחים הלבנים הפכו שחורים וקמלים
והאדמה נשמטה תחת רגלינו,
כשהלכו מאיתנו אותם חיילים.

וגדר תיל קרעה בבשרנו
ועורב צרח בגרון ניחר מעל,
כשבאה הגזרה וחתמה על האבן
את אשר חתם הגורל.

והשמיים הפכו קודרים,
ענני סופה ניפצו שוב כוכב,
כשנעצמו אותן העיניים
ונדם עוד לב של זהב.

ובאה זעקה לבתינו, לחצרות
לכל עיר ולכל כפר,
כואבת, מצולקת, מקוללת,
מערפלת את תקוות המחר.

אותן העיניים, שנעצמו ואינן,
הלכו מאיתנו לבלי שוב.
בליבנו נשארה אך חותמת,
זיכרון מאותו האהוב---

מכל שהיה נשאר כה מעט...
הו, מלחמה מקוללת, מתי תמותי גם את?