כן-
המבול הזה
דמעותיי
ואת הכאב הזה הרבה ניסו לרפא
מיום ליום הסוף נראה קרוב יותר
החיוך אצלי רק מתעצם.

אני לא מצליחה לנשום יותר
(אוי...גיל שבע...גיל שמונה...גיל תשע עשרה)
אז לא הייתי יכולה להאשים אף אחד
עכשיו אני יכולה
רק אותי (רק אותי)
אתם כבר לא צריכים כל כך הרבה הסברים.

בדידות-
מצרך כל כך נחוץ
כל כך מטשטש
(תרשמו בספרים, שיש מחלה כזאת
על בשרי
בדמי
עם כל נשימה).

לפני ארבע שנים אמרתי
שאני לא אקשיב לזה בחיים
היום אני מקשיבה (לפעמים אפילו מתכווצת בתוכי עם כל מילה)
אמרתי, שזה לא דבר חולף
(עם זה אני דווקא מסכימה עד היום).

אומרים ישנה ארץ (???)
אני שואלת את עצמי
מתי זה יקרה.
(ואני כל כך, כל כך פוחדת).