"זוכר איך היינו משחקים בכוח המחץ?"
כן, עניתי.
"אז זה מה שאני עושה היום, רק אמיתי. שמות אמיתיים. לא קוברה,
אלא דוד. לא נשק מפלסטיק,
אלא M-16 עם כוונת טריג'יקון מגדילה פי 7. לא פציעה מזוייפת,
אלא דם. דם אמיתי."
ואתה נהנה מזה? שאלתי.
"בוודאי." השיב. "אתה מפקד על אנשים, אחראי לרווחה שלהם, והם-
הם מעריצים אותך."
זה הדבר האחרון, שאני זוכר ממנו. מאותו ילד, חייל-גבר, שיום
אחד איזה ילד, גבר-חייל, ערבי, זרק עליו אבן שפגעה לו בול במצח
והפכה אותו לצמח. אפילו הנשק הקצר והכוונת המגדילה פי 7 לא
עזרו לו אז. היום הוא אוכל מחית אפונה ותפוח-אדמה דרך הווריד.

בפורים האחרון התחפשתי לחייל. לבשתי מדים, קסדה, עם נשק צעצוע,
והלכתי לבית ספר. בדרך ראיתי שייח' ערבי, שהסתכל עליי בעיניים
רשעיות, מלגלגות כאלה. רציתי להרים אבן מהרצפה ולזרוק לו לתוך
הפרצוף. זה בשבילו. על מה שעשיתם לו.
הפכתם לו את המוח למחית אפונה ותפוח-אדמה.
במקום זאת לקחתי את הרובה צעצוע וכיוונתי אל הראש שלי.