אני יושב בסלון, שנראה די מכובד. אני מנסה להיזכר של מי הסלון
הזה, אבל לא מצליח. המוזיקה פשוט חזקה מדי. אני יודע לפחות למה
אני נמצא כאן, שזה גם משהו, והסיבה היא די בסיסית למעשה. אני
חייב למצוא אישה כבר, אני חייב לזיין. לכן שלחו אותי לכאן,
החברים שלי, כנציג הגברים הנואשים. אמרו, שכאן אפילו אני אוכל
לתפוס איזה משהו. אבל הדבר היחיד, שאני מצליח לתפוס, זה את
הכוס של הבירה שלי, שאני אוחז אותה טוב טוב. אז כנראה, שהסיבה,
שאני לא מצליח להשיג זיונים, היא לא קשורה לאיפה, שאני מסתובב.
בכל מקרה, זה לא הגישה. עכשיו אני כאן ועכשיו אני חייב להשיג
לעצמי מישהי. הנה, אולי הכוסית הזאת שם. נו, זאת הבלונדינית,
נראה כאילו היא מנסה לתפוס את המבט שלי... לא, רגע. היא מנסה
לחמוק מהמבט שלי. וואלה, טוב, נו. לא צריך, בוא נראה, בוא נראה
מה יש, מה יש, הו וואו! תראו את זאת, איזה קלאס... לא... היא
לא ברמה שלי, פדיחה לגשת אליה אפילו. טוב אולי אחר כך. אני
מסתכל לימיני, אל יודה, ורואה שהוא עדיין תקוע עם אותה פוסטמה
כבר איזה חצי שעה. אולי לפחות לו הולך משהו, למרות שהם לא
נראים מתקדמים. הם בדיוק באותה פוזה, שהם היו בהתחלה, ואם אני
לא טועה- אז הם אמורים להתקרב אחד לשני או משהו כדי לגעת קצת
בטעות ככה, להגדיל קצת את המתח המיני כזה, לא? אבל מה אני
יודע, אני עדיין בתול בכלל, והאמת? זה גם לא כל כך הסגנון של
יודה, כל ההתחככויות האלה. הוא בדרך כלל בקטע של חיוך תמידי.
אם הוא היה אישה, אז הוא בטוח היה דוגמנית, כי התגובה הראשונית
שלו לכל דבר זה חיוך. אם לא הייתי מכיר אותו יותר טוב, הייתי
בטוח חושב, שהוא סתום. אבל אני כן מכיר אותו יותר טוב, אז אני
יודע שהוא פשוט קצת איטי. אז בינתיים, עד שהוא מעכל את מה
שאמרת לו, הוא מחייך, ככה קצת כמו מנגינה בטלפון בבנק וכאלה
כשמעבירים אותך מנציג לנציג, שזה רעיון די נחמד בעצם, ואם
אנשים היו רואים את זה ככה, אז הם בכלל לא היו חושבים, שיודה
מטומטם. אבל זה תמיד הבעיה, לא? כאילו, הדבר הכי טוב, שאפשר
להמציא, זה כמו איזה מתורגמן אישי, שיסתובב איתך תמיד, ויסביר
כל מיני דברים, שאתה לא מצליח להבין, שקורים בעולם, ואז כולם
יהיו קצת איטיים כמו יודה, אבל גם יבינו את העולם יותר טוב כמו
יודה. בכל מקרה, מכאן זה נראה כאילו הולך לו, ואילו אצלי
בינתיים נאדה והשעה כבר שתיים עשרה ויאללה, כל הטובות מתחילות
ללכת. אבל אולי עדיף, שפעם ראשונה אני לא אלך עם הבחורה הכי
כוסית, שאני אצליח להשיג? אולי שווה, שאני ארד ברמת הדרישות
שלי, ככה, רק הפעם? לסיפתח, אתם יודעים. לראות למה אני מסוגל,
ונו, בוא נודה בזה, אני לא כזה כוסון, אבל לא, לא, מה פתאום,
דווקא בגלל שזה סיפתח... הנה, זאת, שנכנסה עכשיו, באמת רמה.
אני מוריד את השוט וניגש אליה.

"היי, אני וייצמן." אני אומר והיא מסתכלת עלי.
"יעל" היא עונה ואני מתרונן- כוסית עונה לי! (אני חושב, שזה
פעם ראשונה שכוסית בכלל שמה לב שאני קיים, והאמת, שאני חושב,
שלא הייתי קיים עד עכשיו באמת, אבל הנה- כוסית מכירה בקיומי!
כמה טוב להיות בחיים, כמה טוב להיות במעגל הפנימי!)
"את יודעת, בדיוק לפני שנכנסת, חבר שלי אמר לי: עזוב אותך,
אריק. בוא נלך. אין כאן שום דבר, שיעניין אותנו הלילה. ובדיוק
נכנסת"
"ואללה? ואיפה הוא, אותו חבר שלך?"
"עזבי, סתם אחד מהדרום, אם את מבינה למה אני מתכוון". היא
צוחקת ואני על גג העולם (תמיד ידעתי, שאני אמצא בסוף את הבנות,
שיפלו שדודות להומור הסקסיסטי השנון שלי) ועוד אני מנסה לגבש
תשובה וביקו מנער אותי. "אתה מוכן להפסיק לבהות בבחורה?" הוא
שואל, ואני מנער את ראשי, ומתיק עיני מהבחורה, שכיכבה לרגע
בקומדיה רומנטית פרטית משל עצמי מבלי ידיעתה. "ואללה אחי," אני
אומר לביקו "אומרים, שהאומץ נמצא בתחתית הבקבוק, אבל הדבר
היחיד, שאני מוצא בתחתית הבקבוק, זה חשבון וצמא." ביקו מגחך
ואומר לי, שזה שתיים. אני לא מבין אותו והוא אומר לי, שאני
נשמע מגוחך, כשאני מנסה להישמע חכם. אבל אני עדיין חושב, שזה
משפט נחמד, ובכלל הביקו הזה באיזו זכות הוא מדבר, הרי אצלו הכל
כל כך קל. הוא כל הזמן עם בחורות, ואני לא מבין איך זה. הרי
כולו נמוך, שמן ושעיר, ואפילו לא כזה מצחיק, אבל כנראה שיש לו
את זה. מה שכן, הוא באמת בחור טוב, וכנראה שהן רואות את הנשמה
הטובה שלו. אבל אז אני שואל, למה הן לא רואות את הנשמה הטובה
שלי. אבל כנראה, שאני לא מספיק מכוער בשביל שיחפשו פנימיות או
מספיק יפה כדי שיסתפקו במה שיש. פאק, אני תמיד יודע, שאני במצב
גרוע, כשאני שם לב, שאני מדבר לעצמי. ועכשיו אני מסתכל ימינה,
ויודה עסוק בחקירת ארצות חדשות במורד הגרון של הפוסטמה, וביקו
כבר הפליג אל מאחורי האופק.

ורק אני כאן, בלי הספק ובלי ספק, הנציג הכי גרוע, שהיה אי-פעם
לגברים הנואשים, כי איזה מין גבר אני, שלא מעז להתחיל עם
בחורות. אפילו לא במסיבה כזאת, שברור שיתייחסו אליך נורמלי, כי
ממה אני מפחד בעצם, שאני אלך למישהי והיא תצחק או משהו כזה.
אבל כאן זה מסיבה, ואם היא תצחק, אז היא תצא הפוסטמה, כי בשביל
זה היא באה, והיא בכלל צריכה להגיד תודה, שאני מסתכל עליה. אז
מה היא מתנשאת עלי, רק בגלל שיש לה זוג שדיים, אז שתירגע,
שתירגע מהר. אז ממה בעצם אני מפחד, מדחייה? או ההפך, מקבלה, חס
וחלילה? אולי אני מפחד, שהיא באמת תגיד לי "יעל" ואז אני אצטרך
להמשיך משם, ומה אני יודע על לנהל שיחות עם בנות? אני לא יודע
כלום, אחרי שהחלום שלי נגמר, וזה ממש אחרי "יעל". איך אני אמור
לדבר איתה, כשאני מנסה להרשים אותה? איך עושים את זה בכלל? הרי
זה בלתי אפשרי, כאילו, באמת שלא יצא לי לראות אי-פעם איש
מכירות, שלא נראה לי קצת פתטי. וכשאני אמור לשווק את עצמי- איך
אני אמור להצליח? או שאף אחד לא יודע, אולי בגלל זה כולם ישר
מתמזמזים? וזה בכלל מוזר: הי וייצמן , אהלן יעל, והופס! פתאום
אני עושה לה בדיקה בנקבים? כאילו, אני מבין, שזה אמור להיות
כיף, אבל, פאק, אנשים נגעלים משערה של עצמם, כשהיא נפרדת, אבל
לא אכפת להם מהפרשות גוף של זר גמור עם חרוטים, במועדון לילה.
בחיי, שאני כבר לא מבין כלום. הקטע הקשה לי זה, שכשהייתי דתי
היו גבולות, היו חוקים ברורים, אבל עכשיו הכל מטושטש והכל
מהיר, ואני לפעמים קצת נשאר מאחור. אני לא יודע, אולי כל העסק
הזה של הסקס הוא אובר רייטד, או משו, הופה הופה, הנה מנהג כשר
למהדרין של אדם דתי, יש מכשול לפניך? אין שום בעיה. בוא נעקוף
אותו בצורה לוגית. לא, באמת. אין כמו האמונה של היהודים בכוחם
הבלתי נדלה של המילים ושל ההיגיון, הרי יש בזה את הכוח לשבור
את מילתו של האל, וזה באמת משהו.

בכל מקרה, או אניווי, כמו שאומרים במקומותינו, לי קצת נמאס כל
הפלפלנות הזאת. הורדתי כבר איזה שלוש ליטר גינס, ואם עכשיו זה
לא הזמן, אז אני לא יודע מתי, אם בכלל, הוא יגיע. הנה היא,
נראית נחמדה. אני מוריד את מה שנשאר מהבירה בשלוק וניגש
לבחורה, שיושבת מימיני. "אהלן" אני מנסה לומר, ואני רואה את
המילה כמו נשפכת בצורת בלון מתוך הפה שלי והבלון מתפוצץ על
הפנים שלה והמילים מחליקות ומתפזרות וזה נורא מצחיק אותי. והיא
לא מבינה, ואני מנסה להסביר לה, שהיא כלואה בתוך ענן של נונים,
והיא מחייכת קצת, וצוחקת קצת גם. אבל אני רואה, שהיא לא מבינה
כלום וזה רק מצחיק אותי יותר, כי אני קולט, שניסיתי להתחיל עם
הפוסטמה של יודה וכנראה שגם היא דוגלת בשיטת החיוך, כי זה ממש
נראה, שהיא עכשיו תקועה עם החיוך הנוראי הזה על הפנים שלה,
כלואה בתוך ענן של נונים, תקועה לתמיד. וכשיבואו המשפחה שלה
וחברים, ועיתונות וטלוויזיה לצלם ולראות את הפלא, והיא מסכנה.
תהיה תקועה עם חיוך דבילי, במצב דבילי, ללא יכולת לצאת מזה.

השארתי אתה עם הנונים שלה והתקדמתי לכיוון ביקו. הוא הציג אותי
בפני הידידות שלו, ואני הנהנתי להם עם הראש, כי פחדתי לדבר, כי
לא רציתי לתקוע את כולם בתוך בועות של אותיות ומילים, למרות
שגם זה יכול להיות נחמד, אם כל אחד יסתובב, כשמסביב לראשו
תלויות עדיין המילים האחרונות, שהוא שמע. כך תוכל לדעת, אם הוא
שמח או עצוב או עובד או זקוק לעידוד, ובכלל- ככה היה יותר
מעניין. אז הבנות של ביקו ניסו לגרום לי לדבר, אבל אני שמתי
שתי ידיים על הפה ולא הסכמתי בשום פנים ואופן לדבר, וזה נורא
עניין את כל הבנות למה אני לא מוכן לדבר, וחשבתי לרגע, שעליתי
על הבעיה שלי עם בנות. אולי מעכשיו אני אשאיר את הפה שלי סגור,
אולי הן פשוט לא אוהבות את הקול שלי. אולי יש לי בקול גוונים,
שרק בנות יכולות לשמוע. כמו משרוקית כלבים לכלבים, ככה גם
בקולות של אנשים, כי ידוע שבנות הרבה יותר רגישות מבנים בכל
מיני דברים, וחשבתי גם, שאם זה היה ככה, אז אולי היה אפשר ככה
להבדיל בין הומואים אמיתיים לסתם סוטים, מי שהיה שומע את הקול,
אבל בעצם אי-אפשר להוכיח את זה, אלא רק לעצמך. ומי שסוטה, אז
או שהוא יודע את זה או שהוא מתכחש לזה. מישהי מנערת אותי, ואני
מתעורר מהמחשבות שלי לתוך בריכות כהות, בהם כוכבים ערומים
שוחים עם זיקוקין ברקע, והיא אומרת משהו, אבל אני לא שומע, כי
אני מאוהב. ואני אומר את זה, כי מרוב התרגשות אני שוכח, שאסור
לי, ומיד בלון ורוד עם לבבות יוצא לי מהפה ומקיף את ראשה וכולם
מסתכלים, ואני האמת די גאה ביצירה הזאת שלי, כי אני חושב,
שבאמת ראוי לה למלכתי, שתסתובב כך, כשלראשה הצהרת אהבתי. כך
יידע כל אחד, שכאן מונח לבי, ואל נא להתקרב, אלא לשמור מרחק.
"אתה תמיד כזה נדוש?" היא שואלת אותי. נדוש? נדוש? הקפתי את
ראשה בענן של הצהרת אהבה והיא אומרת שזה נדוש?! אז כנראה, שהיא
קלטה את זה, או לפחות משהו מזה מהמבט שלי, כי היא תיקנה את
עצמה. "כן, כן, בסדר, אבל הבלון חייב להיות ורוד עם לבבות?"
אני מגחך, והאמת היא שלפעמים אני די אוהב קיטש', אבל אני חייב
להודות שיש משהו במה שהיא אומרת, אז אני אומר עוד פעם, והפעם
יותר אפל, ויותר תשוקה, ויותר זיקוקין, ופחות מציאות, ויותר
דימויים, ופחות פאב ויותר חדר, ופחות עמידה ויותר שכיבה, ופחות
חושבים ויותר עושים...

"או-הו, תראו מי התעורר, דון ז'ואן שלנו!"
היה לי כאב ראש מטורף והשמש ללא ספק היתה חצופה מדי עם כל
הבוהק הזה, אבל הייתי חייב לצאת לנשום קצת אוויר. אז יצאתי קצת
החוצה, ואם כבר, אז הלכתי לפארק, איפה שהח'ברה, יודה ודני היו
שם.
"נו," שאל דני "אז איך היה? כלומר, היה???" דני היה זה, שהעלה
את הרעיון מלכתחילה, אז הייתה לו זכות לשאול, והייתה לו זכות
לקבל תשובה.
"אני לא כל כך יודע. מאתמול אני לא זוכר כלום, אבל בחדר שלי
היה הבוקר ריח נהדר והיה על הכרית פרח. אז אני לא ממש יודע..."
אמרתי בתמיהה אמיתית. גם כל הקירות בחדר השינה שלי היו
מקושקשים באותיות, אבל את זה השמטתי מהסיפור, כי זה היה מוביל
לשאלה מה היה מקושקש ולמה אתה אומר מקושקש, כשצריך לומר כתוב.
ומה היה כתוב ומה זה לעזאזל - טוב, לא משנה. יותר מידי שאלות,
כמו שאמרתי.
"ואתה לא מרגיש כלום אחרת?" שאל דני.
"לא." עניתי "למה? אני אמור?"
"הו, כן. תאמין לי, היית יודע. היית מרגיש. טוב, כנראה שאפשר
לסמן עוד איקס בספר שלך."
משכתי בכתפיי. הראש שלי כאב מידי והקיבה שלי עוד לא התייצבה
מספיק, ככה שלא היה לי כוח להצקות שלו. הדלקתי סיגריה ונשענתי
על הגדר.
"אז מה עושים הערב?"