...ולפעמים כשאני עצבנית ורוצה לבכות, לצרוח לעולם "לעזאזל עם
הכל" או פשוט רוצה לברוח לאנשהו, או בכלל לברוח מהבית,
מההורים, מאחותי מהשגרה מ-ה-כ-ל אני חושבת הרבה... אני רוצה
לחתוך את הורידים! לחתוך את גופי, לחוש כאב יותר חזק משלי
(ממממ כן זה מעביר בי צמרמורת...!)
אבל אני לא מצליחה... הכאב שלי יותר חזק ממני...
אני רוצה להתפרע! אבל יש לי מגבלות! למה אני מוגבלת? למה יש לי
הגבלה? אני שונאת מוגבלות!!!!!!!!!!  ח-ו-פ-ש!!!!!!!  הוא קורא
לי!  אלוהים! (ואם בכלל יש) מתי יגיע היום שלי? מתי החופש
שליייייייייי  יגיע! למה לאחי הוא כבר הגיע?!  זה לא הגיע לו!
ליייייי זה מגיע!!!

...נמאס לי! נמאס לי מהכל!!! אני רוצה לברוח מכאן למקום שקט!
למקום של שקט! כן אני אלך... אני אצא מהבית! והלוואי שלא ימצאו
אותי!!! מקום שרק שניים או שלושה אנשים ידעו איפה אני (אבל לא!
בעצם שלושה זה יותר מידיי! מספיק אחד!)... והמקום הזה- יסב לי
אושר! אבל אין דבר כזה אושר! לפחות לא בשבילי!

אני אבודה בדרכי, אני מנסה לעלות על המדרכות הזהובות, שם אלו
שמעבר לקשת שבתוך החלום! שבתוך הסיוט הזה!!! אבל כל פעם מכשפה
וגמדים אחרים קטנים באים ומפריעים לי בדרכי!!! זוזו! עופו
מכאן! אני לא צריכה אתכם! אתם לא אלא רק גמדים ומכשפות קטנות
ומעצבנות שרוצות להרוג אותי ולהזיק לי כמו חיידקים קטנים!

ואמא אומרת שככה לא החיים! שאני בעצמי עוד נערה טיפשה שמחפשת
צרות בתוך המבוך הזה אל הארנב! אל סוף הדרך אני לא אגיע אם לא
ארצה לחשוב לבדי כיצד להגיע אליו! אך כשאני אומרת אני יודעת
איך להגיע או לפחות אני חושבת שאני יודעת את הדרך חזרה הביתה,
את הדרך לארנב, היא כמו המכשפות, הגמדים והקלפים הארוכים האלו
שרודפים אותי!
את אישה! למה את לא מאמינה לאליס שלך הקטנה? ולדורות'י האבודה?

לי!!!