את קוראת את המכתב הזה, כי אני כבר מת.
כתבתי אותו בבסיס, ונתתי אותו לאחד הטירונים. סתם אחד, שלא
ידעתי איך קוראים לו אפילו.  פשוט תפסתי אותו, נתתי לו את
המכתב ואת הכתובת, ואמרתי לו שאם אני איהרג, חסר לו שהמכתב הזה
לא יגיע אלייך.
לפני שהיכרנו, הייתי יושב בבית, מעשן שתי חפיסות ביום, נחנק
ומרעיל את עצמי עם כל דבר אפשרי. הייתי יושב, עוצם את עיניי,
ומקווה שכשאפתח אותן, אהיה במקום אחר. מקום שיש בו עשב, ושמחה,
ובעליי חיים, ואותך. לא ידעתי מי את באותה תקופה. לפעמים חשבתי
שאת בלונדינית עם עיניים כחולות שראיתי בחוף הים, לפעמים חשבתי
שאת ברונטית שלקחה אותי טרמפ עד למקום מסוים. לפעמים חשבתי שאת
מהמסוממים האלה, שמתהלכים ברחוב ללא מטרה. דמיינתי אותך יוצאת
מהספרייה, עם ערימת ספרים. דמיינתי את עצמי מתנגש בך, ואת כל
הספרים שלך נופלים לקרקע. בהזיה שלי עזרתי לך להרים את הספרים,
ומבטינו נפגשו. כמו בסרטים האלה, שאהבת כל כך לראות. ואז הכרתי
אותך. אולי יותר נכון, את הכרת אותי.
אני זוכר את הפגישה הראשונה שלנו.
אני זוכר אפילו מה לבשת.
חולצה ירוקה עם נקודות צהובות, שחשבתי שהייתה מזעזעת.
חצאית ארוכה, מרופטת ושחורה, ששנאתי מהרגע שראיתי.
את לא מעשנת, ואת שונאת כשמעשנים לידך, אמרת לי. ואני, דווקא
בשביל לעצבן, הדלקתי סיגריה. הוצאת לי אותה מהפה, ושאפת. אמרתי
שאת שקרנית טובה, ואת נתת לסיגריה ליפול ומעכת אותה. שוב אמרת
שאת לא מעשנת, והלכת. בדיוק רציתי להדליק עוד אחת, וגיליתי
שנגמרו לי כולן.  
את זוכרת את זה כמו שאני זוכר את זה?
אני יודע שלא קשה לך כל כך, עכשיו שאני לא כאן. את תצאי מהבית,
בשמלה פרחונית, ותמצאי לך מישהו אחר. אולי גם תתאבלי, אבל לא
יותר מדי זמן, כי לא מתאים לך שחור. אולי תוציאי מהמגירה את
קופסת הסיגריות החצי גמורה שהשארתי שם. אולי גם תעשני אותה.
אבל לא ביום אחד, כי עישון מזיק. אולי תכתבי ספר, אולי תזכירי
אותי בו. איך תתארי אותך בספר שלך? אולי תשקרי ותגידי שהייתי
גבוה, כשלמעשה הייתי נמוך. אולי תמציאי סיפורים. אולי פתאום
אהיה גיבור, מהסיפורים שלך.
אבל לא משנה מה תעשי, אני אחכה לך. כאן, איפה שאני אהיה אחרי
שאני אמות. ואולי את תבואי, באותה חולצה מזעזעת וחצאית מרופטת,
ותשבי על ברכיי, ואני אספר לך סיפור. ואת תירדמי על הכתף שלי,
בדיוק כמו פעם.