אם תבוא שעה בה ישאלו אותי על קשרי עם אסתר - לא אדע מה לומר.
אני אינני מרגיש שאנו אוהבים, למרות שיהיו רבים שיורו במחשבתם
עלינו כך. אסתר היא כתאומתי, כאחותי לי, כחברת נפש. פסקאות
שלמות שבמחשבה אנו מעבירים בינינו על חוט דק של שתי מילים.
גימגומי אינסוף של האחד נענים באמירה כל כך מדויקת בפי השני,
באמת בהירה...
אינני יכול להסביר.

סימן שאלה חתום וקפוא תלוי אצלי בחלל הנפש כבר זמן רב - כי
אולי קשר זה הוא עצם עצמה של האהבה.
ואין לי רצון להפך בה, באותה שאלה, ואין לי ברירה, כי מהפך אני
בה בעל כורחי.
ולפעמים ריסיי שוטפים דמעות בשבילה, ולפעמים רק עומד אני תמה
למולה.
אך רוצה אני להשאיר את המצב כמות שהוא. ידוע הוא שאדם איננו שש
לפקח על התנהלות גורלו. ואני יודע גם יודע הפחד ששורר בי, שמא
טועה אני ברגשותיי האינטימיים ביותר. ואו אז, בעשיית מעשה
שגוי, עלולה למות רקמה שלמה מחיי שלי, מחבוא נפש יקר לי מאוד -
אסתר.

אני שוכב לבדי על הדשא שליד גני הילדים. כבר שבועיים מנסה אני
לקרוא בספר שתוכנו קשה עליי ולא מעניין אותי כלל, אך אמרו לי
כי זה ספר חשוב לקריאה, ואם חשוב... מה אעשה? אכופף את
רצונותיי.
שוב הספר נשמט מידי, ואני מתבונן בשמיים התכולים ובענני הקצפת
השטים מעלי.
חם כל כך באוויר הצהרים הזה, אני חושב לעצמי, ובין כך נופלת
עלי תנומה עוטפת. בדמיוני אני רואה ריבועי ענק מרושתים, בצבעים
כהים, אולי סגולים, שטים מעלי בקצב כבד, מעיק, חוסמים בעדי
מלהביט בענני הקצפת. ואני מזיז ראשי לכאן ולכאן, מנסה לעקוף
אותם ולהביט בשלווה בעננים שלי. אך הם בשלהם - עולים זה על זה
וממשיכים לשוט לאט כל כך, כמו בסירה של מפרשים שרוח אין בהם.
כל מאמציי לשווא. מוטב לי שאדבר עם אסתר.

אני פונה ויורד בשביל התלול המוביל לחדרי. סירה קוצנית קשה
ועשרות עשבי בר עומדים ביובש חד בשולי השביל בתקופה זו של
השנה, וכעת - עוברים צפופים בשולי עיניי. כל עשב שעברתי כבר
עבר עליי, ובגדר עבר הוא; וכל עשב שטרם עברתי - עתיד הוא
בשבילי, וכאילו פרוש באופק ערפילי של חרבוני קיץ מול עיניי.
והעשב הזה שבקו רגלי (אני נאנח) - תוהה אני עד כמה הווה הוא.
בזמן האחרון אני תמה על עצמי כל פעם מחדש. אני משקיף על עולמי
מעמדה חיצונית ובפרספקטיבה מרוחקת, גבוהה...  אולי כמו פועל
שעובד במנוף; ניצב בתאו הרבוע הזעיר שבזווית המנוף, ומסתכל
בהסתכלות ישרה - פעם על הארץ, פעם על העצם התלוי בכבל בין שמים
וארץ, ואז מזיז ידיות ולוחץ על כפתורים וקובע גורלות...  אולי
אני צריך להיפגש אי פעם עם פועל שכזה ולשאול אותו האם גם הוא,
לפעמים, באמצע העבודה, עיניו נתקלות מופתעות-משתאות בנשר דואה
בעומק השמים.
הקיץ של השנה הוא חם במיוחד. להט של מדבר. אולי בגלל זה אני
נזכר פתאום בנשרים דואים בודדים ובנחשי שרף זוחלים על גחונם
בעצלתיים. א-לוהים איננו מקפח שכרה של ברייה, אפילו תהיה השפלה
ביותר, אפילו תהיה זו שהביאה את האדם לחטוא בחטא הדעת.
הנחש נענש בעונש הבדידות.
אמירה זו שלי היא קביעה. רק דבר אחד לעולם לא אדע - אם סבל יש
לו לנחש ממחווה נוראה זו של א-לוהים. אני מרשה לעצמי לסנן בין
שפתיי היבשות לחש קר - הלוואי. מגיע לו.
מאוורר וכוס קולה קרה על הספה בחדר משיבים את נפשי. משיבים
אותה למקום שפוי יותר. ממוזג, בתוך האקלים החם של מחשבותיי.
כמובן ששוב אינני יודע מה לעשות עם זמני הפנוי, לכאורה. בחיוך
מר אני שוקע לשינה עזה.

עכשיו שעת לפנות ערב. השינה היטיבה איתי ודעתי צלולה. אסתר
התקשרה והעירה אותי - מיד רווח לי העולם. אמרה שהנה היא שבה
הביתה, יהיה נחמד אם ניפגש. פתחה את פיה כמו לומר עוד דבר - אך
נסוגה. לא שמתי ליבי, לא אכפת לי דבר. מאז שהתקשרה, ניעורו בי
חיים חדשים,  ומילים חדשות שלא ידעתי זה מכבר מפרפרות בי.

אנו הולכים בשדה. מביט אני בה, באסתר, בעיניים מתמלאות.
אסתר פוסעת במרחק כשלוש פסיעות לפני, ואני פתאום כולי רגש מפכה
בנועם, גלים עצומים של נפש מלטפים בתוכי. אינני יודע מה זה
קורה לי מאז אותה שעת צהרים מרוחקת.
אסתר בסנדלים, בשיער ארוך אסוף נידף ברוח הקלה, עוצרת לפתע
ומחכה לי.
למה אתה מתעכב כל כך, ילד?
חוזרים לשתיקה. ושתיקה משמעה מחשבות.
לאט לאט אני מרגיש איך מתפרץ בי אותו הרגש המפעפע. איך ילדה
יכולה להיות כל כך תמימה, מרחפת, כל כך מנותקת מהבלי העולם.
מחיצות ענק, שכל כולן עיניים חומות גדולות מביטות למרחק הסמוי
מן העין, מפרידות בינה ובין כל מה שיש בו מן הרע הערמומי,
הזול, הפוליטי, המהיר-מדי, היוקרתי...
טוב לה לאסתר בעולם, העולם הוא זה שאיננו טוב לאסתר ושולח בה
חיציו. היא בוודאי לא חושבת כך. לפעמים אני חושש לשלומה. היא
איננה מבינה בבני אדם.  
אני מתיישב מתחת לעץ, ואסתר (בחיוך) אחריי. מוזר לי הדבר שאנו
ככה שנינו לבדנו באמצע מרחב השדות. בנקודת המרכז של שתיקתו
הגדולה של הטבע.
 - ומה אתה, אוריה, ומה אתה?
 - בצל יבש! - אני עונה ומושך בכתפיי, כי אינני מבין.
 - לא... - היא אומרת בנימה ילדותית, וצחוקה מתגלגל עד מלטף
הוא שמיים.
 - אני אומרת: כמו ששואלים באנחה, 'ומה העולם?' במין תימהון
כזה שהוא גם קצת ייאוש... אז שואלת אני אותך, 'ומה אתה?'
אני מחייך. אסתר לא כותבת שירים. היא אומרת שהמילים מסתבכות לה
זו בזו והופכות מערבולת קשה של אותיות מתפרדות. לעומת זאת,
משיריי שלי היא מתפעלת מאוד. ואני חושב שהם לא כלום, חובבניים
מאוד ולא ממצים את רגשותיי כפי שהם חיים במציאות נפשי.
 - אני אינני יודע, - אני עונה, - תוהה אני בזמן האחרון על
טיבה של אהבה, ומה זו עושה לאדם.
אסתר שולחת בי עיניים חומות קשובות, וכבר אנו מדברים על כל מה
שיש בליבנו לומר: אמונה ושירה ושירי מלחמה ואומנות וחינוך,
מעשיות בתלמוד, טיבו של הלילה...
אסתר מנתקת מאדמתו גבעול שזה מקרוב יבש ומפוררת אותו בין ידיה
לאט לאט. עד שנגמר.
א-לוהי, אם אפשר הדבר לחוות שלווה בעולמך זה, אז הנה היא,
מוטלת כאן לפניך על הארץ בדמות שני זוגות עיניים.
קווי אור אחרונים מגולפים בשמים.
אנו מביטים כה וכה - והנה כבר שקעה השמש.