להיות חשוף
אתה יודע, במעברים אתה חשוף. צריך לחכות לרגע המתאים, לשמור על
צללית נמוכה. מהו הרגע המתאים, כשהכדורים שורקים מסביב ואתה
עוזב את הביטחון, שמעניק לך המחסה ורץ כמו פסיכי מתאבד למחסה
הבא. מה איבדת שם. מה יש שם, שאין כאן. במעברים אתה חשוף.
בוקר
היה זה בוקר כמו בכל אחד מבקרי אמש. להקה של כלי הקשה בראשו
ניסתה להניא אותו מלראות את השמש העצלה מוכת השפעת, שהציצה
מבעד לאימפסטו כמעט מרשים של עננים. כמעט בזחילה הגיע למטבח.
"I loved you in the morning, our kisses deep and warm".
הנשיקות הופכות לנקישה בדלת מוחו והוא ניגש לפתוח, מצליח
להבדיל בין הלהקה, שהייתה שם קודם, לנקישה החלולה, התקיפה.
פותח. מולו עומד הקוצר. "לא היום, לך", טורק את הדלת מאחוריו.
הוא ניגש להפעיל את הקומקום החשמלי. ענן שחור קטן ומלוכלך חודר
מבעד לחלון המטבח ומתיישב על הכסא הפנוי מעברו השני של השולחן,
ממש מולו. ג'ניס ג'ופלין מתפתלת ועולה מתוך מלון צ'לסי שבקפה
שלו, "מכוער, אבל יש לי את המוזיקה". עוד רגע והוא נוסק כמו
איקרוס אל סרחון הרחוב, חשוף.
צהריים
מכוער, אבל עם מוזיקה, או בלעדיה. כמו העגורים, בלי ה"אומפה
אומפה" של הבחורים מאפיקים. הוא נוטש את העבודה, שלא ביצע,
ויוצא לחפש והסרחון בחוץ מזכיר לו את הבוקר, שהזכיר לו... לא
זוכר מה. בפלאפל שבכיכר הוא נזכר, שהיא לא אוהבת פלאפל. נזכר,
שבשבילו חרגה ממנהגה להעדיף גברים נאים. הוא חוזר לעבודה, שלא
מתכוון באמת לסיים. היא קשורה למוזיקה. השעות נוקפות ומוחו
המרוקן ממחשבה נסתם בוירוס המחשב "she". חשוף.
ערב
עוזב את המוזיקה, מכוער עדיין, יוצא אל הסרחון הקר עכשיו. חולף
בדרכו על פני חנות הפרחים ומוותר על הכלניות, הן שלה ושל מי
הוא. בהגיעו לביתו פושט את כנפי השעווה שלו וקורס אל המיטה,
שמכירה את צורתו. מתבונן לתקרה בלבן של העיניים, הוא משחק ב"מי
ימצמץ ראשון". אחרי שעה נטולת הכרעה הוא נכנס למקלחת, חשוף.
לילה
תוהה אם יכול היה להיות מכוער, אבל עם המוזיקה ואיתה. צריך
אותה, לא צריך. שורף את הלילה בנייר גלגול עם פילטר מאולתר,
שומר את האקדח בהישג יד למקרה שהקוצר יחליט לקפוץ לכוסית של
לילה. והיא לא שם, אבל היא לא מרפה. כמו נסיך דנמרק הוא מתחבט
בשאלה, ומחליט לכבות את המוזיקה. שוב קורס למיטה, לתמיד. כך
הוא חושב, או לפחות עד מחר בבוקר. מתכסה בשמיכה כדי להיות פחות
חשוף. אם לחכות למחר, אז לפחות לישון. לחלום. |
