חרון אפו
   
כתם של דם התפשט על חולצתי האפורה. חומה של הקרקע המאובקת,
שעליה הייתי שרוע, פגש את צינת החיים האוזלים מגופי בדיוק
במקום, בו הקליע נתקע בחזי.
דמותה של ליאונה דיוויין עומדת מאחורי הבר בשמלה האדומה
המבריקה, שחזה מאיים לפרוץ ממחשופה, עלתה במוחי.
אני יושב ליד הבר והיא מוזגת לי עוד כוסית ברבן. "הרי אני
ביקשתי, שתעבר אותי. מה הוא רוצה ממך?" עיניה השחורות ירקו אש,
שניזונה ממלוא חומו של מזגה המקסיקני. ידעתי שזה לא נכון, הרי
אני הצעתי לה לעשות ילד, להתחתן, לברוח אל עבר השקיעה. את
התשובה לשאלתה לא ידעתי, ולמען האמת גם לא הייתי פנוי לנסות
ולהשיב עליה.
הערתי אל קרבי ביד רועדת את המשקה, מנסה לגייס בעזרתו שאריות
של אומץ כדי לצאת אל הרחוב המתבשל בשמש הצהריים.
בחוץ חיכה לי כריסטופר גוד.
האיש, שהגיע לעיירה הטקסנית המנומנמת, לבוש בחליפה לבנה ומלווה
בסיפורים על אינספור קרבות אקדחים, בהם ניצח, ועל יכולתו
המופלאה לפגוע בבקבוק מחמישים יארד מבלי שאיש יראה אותו שולף
או משיב את אקדחו לנרתיק.
הוא לא טרח אפילו להעיף בי את מבטו הקפוא מתחת למגבעת הלבנה.
"אנוכי אל נקמות" דימיתי לשמוע אותו אומר. התקדמתי לעברו בצעד
איטי, מותח ומאגרף את אצבעות ידי הימנית.
לבי הלם בעוצמה בתוך חזי, מאיים לפרוץ אותו ולברוח, כאילו ידע
שאלה פעימותיו האחרונות.
"עכשיו!" חשבתי ובראשי נתתי פקודה לאצבעותיי להיפתח ולכף ידי
להישלח אל נרתיק האקדח.
שמעתי יריה ומעוצמת החבטה נפלתי על ברכיי ועל גבי, אקדחי עדיין
שוכן לבטח בנרתיקו.
בעוד החיים נוזלים מתוכי, ראיתי בבירור כיצד כריסטופר גוד הולך
ומשקיף, הולך ונמוג. במקומו ריחפה שם דמותה של ליאונה.
"אלוהים היא אשה, והיא רוצה, שאשב לרגלי כס מלכותה" חשבתי.
"שוטה שכמותך, רק רציתי שתפרה אותי" שמעתי את קולה, שלא בקע
מבין שפתיה האדומות המחייכות, "הייה שלום".
העולם הלך והחשיך.
והקור...

אשה קטנה
   
משפט קצר, שורה חדשה, מילה אחת ושלוש נקודות.
איזה סיום, חשבה בליבה ג'ו, שהתנדנדה לה על הכסא שעל מרפסת
ביתה הקטן שבערבה.
כשתגדל ג'ו רוצה להיות, ואכן כך תהיה, סופרת.
בינתיים, מלאת סיפוק היא סוגרת את מחברתה הגדולה ומתבוננת אל
המרחבים הצהובים הנפרשים לפניה. מדמיינת את אבא חוזר בשביל אל
הבית, היא שומטת את מחברתה ורצה אליו. הוא מחבק אותה. כל כך
התגעגעתי, אבא.
הכאב כל כך גדול, שאפילו לואיזה מיי אלקוט, שכתבה את סיפורה של
ג'ו, התקשתה להכיל אותו והחזירה את אביה המת לביתו...

מסיה אריסטיד

יש לי חבר, מסיה אריסטיד שמו, מסיה ז'וזף אריסטיד.
בעצם הוא לא ממש חבר שלי.
הוא חבר דמיוני.
של חברה שלי.
שאלתי אותו ממנה.
כמו שפעם, לפני שנים רבות (לא בארץ רחוקה, אלא ממש כאן), הייתי
שואל סמלים ממכוניות.
היה לי אוסף די מכובד.
למעשה, לא קוראים לו מסיה אריסטיד. יש לו שם אחר. אבל הענקתי
לו את השם הבדוי הזה על מנת שלא לחשוף את זהותו.
הוא מעולם לא ביקש ממני את זה, אבל הנחתי שאם חבר בוחר להיות
דמיוני, יש לו בטח סיבה טובה לכך, בטח בגלל שהוא לא רוצה,
שיידעו עליו.
אולי הוא כבר שנים מסתתר מאימת המשטרה, שרודפת אחריו בגלל אוסף
סמלי המכוניות הגנובים שלו.
כך או כך, איתי הוא ממש בסדר.
תמיד בחליפת עסקים כחולה, בחולצה לבנה ועם עניבה ופרצוף של
מישהו שעסוק בלקנות או למכור את העולם.
וריח.
ריח טיפטיפה חריף מדי של או דה קולון משובח, שכמו אומר "זה
אני", איכותי וחזק וכך תצטרכו לסבול אותי.
איש מבין עמיתיו, אותן הגשמות של ייצוגים פנימיים של אחיו
הגדולים, שעליהם היה רוצה לגבור ולשלוט, ממש כמו הגיבור המקראי
שעל שמו נקרא, לא היה מאמין שהאיש הקשוח הזה מתקשה לשאת את
הכאב של הדמויות בסיפורים אותם כתב ופרסם במשך שנים תחת
הפסבדונים "לואיזה מיי אלקוט"...

לש"ב

אלוהים אדירים, חשבתי מיואש, סוגר את ספרו החדש של ז'וזף
אריסטיד. אחרי שנכשלתי בניסיון לצלוח את העמוד השלישי, החלטתי
שזו הפעם האחרונה בהחלט, שאני מנסה. החלטתי לנסות לנמנם.
התמסרתי לנדנוד המונוטוני של האוטובוס המקרטע.
האוטובוס מתקשה לסחוב בעליות התלולות פלוגה של לוחמים צעירים,
בני קצת לעשרים, על ציודם, תוך שהוא מתנועע לצליליו של שיר
חדש, "...משהו בלבבה, לך תדע, מה זאת אהבה...".
מי שלא חושב על לבבה של מישהי, חושב על לבבה של מישהי אפשרית
או שיחשוב בעוד שנים על לבבה של מישהי, שיכולה היתה להיות חוץ
משניים, שבעוד שנים אחד מהם עוד לא יצא מן הארון והשני יישאר
להירקב בו.
עולים לאימון חורף ברמת הגולן. אוקטובר שמונים ושש.
היום, כמעט עשרים שנה אחרי, בתוך מילניום חדש, שמי בכלל חשב
עליו אז, חוץ מבמחשבות הקטנות המצחיקות האלה, בן כמה אהיה בשנת
אלפיים... ומי בכלל הכיר את המילה מילניום... בחודש אוקטובר
שנת אלף תשע מאות שמונים ושש, פלוגת פברואר שמונים ושש של גדוד
מאתיים ושתיים של הצנחנים עולה לאימון חורף ברמת הגולן. היום
אני זוכר.
שבוע לאחר מכן, אני מבוסס בבוץ עד ברכי, מנסה להגיע למיטת
השדה, שזכרתי להעלות עליה את הקיטבג לפני שיצאנו לאימון, על
מנת שלא יטבע בתוך נחלי הבוץ, ששוטפים את המאהל מדי יום.
חזרנו מאימון לוחמה בשטח בנוי. הכל הלך כמעט בסדר. בתרגיל
המחלקתי צירפו אלינו את רמי או את חיים או את רחמים ממחלקה
שתיים. כבר לא יצא לי לשאול אותו איך קוראים לו. זה מוזר, תשעה
חודשים היינו באותה פלוגה, וכבר לא יצא לי לשאול אותו איך באמת
קוראים לו. עוד לא הורדתי ברכיות.
רמי או חיים או רחמים ביקש להיות מספר אחד בחוליה.
כשמגיעים לפתח, מספר אחד שולח יד פנימה ומוודא שהיא עוברת,
זורק רימון פנימה, צועק "רימון!" סופר עשרים ואחת, עשרים
ושתיים, עשרים ושלוש, עשרים וארבע, מחכה לשמוע את הפיצוץ,
מחכה, שהעשן קצת ישקע ומסתער לתוך החדר בירי, מהמשקוף ימינה.
אני הייתי אמור לדחוף אותו עם היד ימינה ולהיכנס מהמשקוף
שמאלה...
ורמי או חיים או רחמים שולח יד וזורק רימון וצועק "רימון",
"עשרים ואחת" ומסתער לתוך החדר, "עשרים ושתיים" מהמשקוף ימינה,
"עשרים ושלוש" ומתחיל לירות, "עשרים וארבע"...
פוצץ.
צעקות "חדל" ויד תופסת לי באחורי האפוד ועוצרת אותי מלהיכנס
לתוך החדר, לדחוף ימינה אוויר לאוויר, ולהתחיל לירות מהמשקוף
השמאלי. "חדל, חדל" אני שומע את עצמי צועק ולא מבין.
האבק בתוך החדר מתחיל לשקוע ואני עוד לא מבין, שכבר לא אשאל את
רמי או חיים או רחמים איך באמת קוראים לו...
מישהי, שמשהו בלבבה, זרקה רימון וצעקה רימון והסתערה פנימה
ומשכה אותי איתה. ואין מי, שיצעק "חדל".
פוצץ.