זמן עבר

לא הרבה אחרי שלמד לצנוח למד לנווט. כשהולכים במדבר חשוך מרחק
גדול סוטים לעתים מן המסלול. לנווט טוב זה בסך הכל לדעת לתקן.


אחרי שבע שנים

כוסות מלאות לשולחנות, כוסות ריקות לבר. המלצרית מפזרת מטבעות
חיבתה בין מקבצי החיוכים. משקה זהוב מבשם צייר נוגה שמרים
תרומתו לעשן התכלכל הממלא את אפרורית-אפלולית המקום. זו שאינה
אתו עכשיו משתנה בראשו לציור שעזב לפני שהגיע לכאן להתרוקן
ממנו ומעמל היום. מבטיהם מצטלבים, או כך נדמה, או שכך עוד
יספרו כשיהיו הם המספרים, אלא שעתה היא מפזרת והוא מהרהר.
הלילה לא ייפגשו. בסוף הלילה הוא זוחל שתוי למיטתו, לא זוכר
איך חזר, נזהר לא להיתקל בציור הלח, לא להרוס את מה שאפשר. היא
גומרת את לילה עם קבצן מזדמן.
 
אחרי שבע שנים

עורכת פוגשת מאייר. מה לה מאייר, מה לו עורכת, זרים. הוא מניח
ידו על ידה, יודע שהלילה יישארו. כמו היו מלצרית וצייר,
קרובים. לרגע קצר האהבה מנצחת והוא האסטרונאוט הישראלי הראשון.
החללית שלו נשארת חונה לצד מיטתה והוא חוזר לביתו, נושק לבנו
הישן ונשכב לצד האישה שאהב. אהב, אהבה. זה מקומה. באמצע
הסיפור, לא בתחילתו ולא בסופו. כמו ציר סימטריה.

חלפו שבועות

תחילה היא שוטפת כלים, כמעט בטוחה בשובו, הן כך אמר. מלאכות
הבית נוסכות בה שלווה וגם נחוצות מאד. משהוא מבושש לבוא היא
משליכה את הנרקיסים הצהובים שנבלו באגרטל הכחול ויוצאת לקנות
כלניות. הוא בחדר מואר מוקף עשן תכלכל-אפרורי, מנסה לא להרוס
את מה שאפשר, לוגם משקה זהוב ומצייר חלליות על רקע הכחול שלו
שבוקע מגרונו של בי בי קינג.

מחושך לאור ובחזרה

כך צריך להיות, הוא מבין, כמו בתשיעית של בטהובן. נפרד לשלום
מהאישה שאתו ויוצא לקנות נרקיסים צהובים. לפני דלתה מחוללים
בחזהו צמד פרפרים בבאדינרי עליז. אולי זה הטלפון הסלולרי בכיס
הפנימי של מעילו. אישה עם פני שזיף מיובש פותחת לו את הדלת
ומחליפה בלימון ישן לפני שתאמר "אתה לא אודיסאוס והיא לא
פנלופי". היא סוגרת. הוא יודע שאין לו מקום זולת החלל.

אחרי שבע שנים

חדר מואר, מלא עשן, תכלכל, אפרורי. בד מצוייר ולא-מצוייר תולה
על הקיר. צלצול הפעמון מפלח את האוויר ולאיטו נשכב על השולחן
במקום שעליו תבוא הכוס המלאה במשקה זהוב כתחתית המבקשת להציל
את פני השולחן מן השלולית הזרה, הטורדת. בדרכו הארוכה אל הדלת
כצעדה של מוות הוא עוצר להרים סקיצה של עפרון על נייר שצנחה
קודם אל הרצפה בלי שראה. פותח את הדלת הוא חושב בלי קול "מי
שם". שם היא עומדת, אישה יפה וכובע לראשה. הוא פונה אל החדר
שמבין את שתיקתו כמו הכורסא שתחבק אותו אליה באהבה בעוד שורה
או שתיים, מניח את הסקיצה על השולחן בין אחיותיה המלחשות לה
"ברוכה הבאה, חיכינו לך". לאט הוא צונח על הכורסא.

זמן עבר

לא הרבה אחרי שלמד לצנוח למד לנווט. כשהולכים במדבר חשוך מרחק
גדול סוטים לעתים מן המסלול. לנווט טוב זה בסך הכל לדעת לתקן.