עוד יום עבר לו לאיטו...מורן נאנחת ומתיישבת על הכסא הראשון
שהיא רואה, חייבת לשבת לפני שתאבד את שיווי משקלה.
עוד יום של תורנות מטבח בחדר אוכל  צה"לי, אחת המטלות הנדרשות
על החיילות בצבא. היא מרגישה איך העייפות משתלטת על עצמותיה,
היא מניחה את זרועותיה על השולחן ומפילה את ראשה עליהן, עוצמת
עיניים למספר שניות כדי לנוח קצת.
היא מרגישה לפתע נוכחות מתקרבת אך כשכבר העלתה את ראשה מעלה
הוא כבר הספיק להתיישב מולה.
"אסף...מה קורה?" נרגעה.
"הא...נבהלת, מצטער....סיימת?"
"כן, הרגע."
"יופי," שמח. "אז אני יודע מה יעיר אותך."
היא פתחה את עיניה לרווחה וחייכה חיוך של ציפייה: "שוקולד!!!"
"המממ לא, מצטער לאכזב אותך, בכוס קפה וגלידה תסתפקי?"
"ועוד איך!" הוא תפס את ידה והוביל אותה היישר לחדר (הצבאי)
שלו לשבת על כוס קפה וגלידה.

היא, שנה וחצי בצבא, עוד חצי שנה לסוף.
הוא, חייל חדש שרק עתה הגיע ונחת היישר מהבקו"ם, עוד לא הספיק
להכליל את המילה צבא בלקסיקון היומיומי שלו, עוד לא מושפע
מתופעות צה"ל ומהשפעותיה על מוח האדם.
מורן חיבבה אותו. הוא התנהג אליה במתיקות, התחיל איתה
בקביעות.
עיניים ירוקות ומבט של "פאפי פייס" בפניו גרמו לה להמשך אליו
גם, אך היא לא נענתה לחיזוריו מיד בשל הפחד מלנהל קשר רומנטי
בבסיס סגור.
מה יגידו עליה, כל הדיבורים והלחשושים עליהם, החוסר ביטחון שלה
מנע ממנה פעמים רבות מלהתפתות לריגושי החיים.

הם התיישבו על כוס קפה, הוא נצמד אליה.
"מורן," הוא הצמיד את פניו אל פניה, מתאפק לא לנשק אותה.
"את יודעת שאני מעוניין בך, בקשר איתך, אני רוצה לדעת מה את
מרגישה."
פעם ראשונה שהרגישה ששום דבר ואף אחד לא מעניין אותה כרגע חוץ
ממנו, היא נתפסה ברשתו.
היא ידעה היטב מה היא רצתה אבל פחדה שתפגע מזה בסופו של דבר
וכשהבינה שהוא מעוניין בקשר רציני היה רק דבר אחד שעשתה.
שפתיו התקרבו לשפתיה, היא התקרבה אליו, נתנה לו להתקרב אליה.
היא הרגישה את שפתיו בלהט, איך חום גופה עולה, הוא נשען עליה
והיא סוף סוף נתנה לעצמה להרגיש, הבינה כמה רצתה את מגע גופו
ואת שפתיו המפתות.

דקות ספורות של אושר נפסקו על ידה.
"אסף...גם אני מעוניינת בקשר רציני איתך, אתה ממש חמוד אבל בוא
נשאיר את זה בינינו בינתיים ונראה לאן זה ילך, מסכים?"
הוא התלבט מעט אבל לבסוף נכנע. היא ליטפה את שערו והם החזיקו
ידיים כמו שני ילדים קטנים מאוהבים.
שוב התקרבו זה לזו, מורן הרגישה איך היא מתאהבת ונלכדת לתוך
מלכודת האהבה, קירבה את שפתיה אל שפתיו ועוד דקות ספורות של
אושר עברו במהירות השיא.
השעה הייתה כבר שעת לילה מאוחרת. הם נפרדו שוב בנשיקה ומורן
שבה לחדרה עם חיוך על פניה.

מורן השכימה קום לעוד יום מפרך בצבא.
הדבר הראשון שעשתה לפני שנכנסה למשרדה היה קודם להיכנס למשרדו,
לראותו שוב לפני יציאתו הביתה. הוא לא היה לבד והיא רצתה לראות
רק אותו אבל המזל לא האיר לה הפעם.
"היי," חייכתי לו. "מה המצב?"
"בסדר." הוא היה קר מהרגיל. התיישבתי מולו, חיכיתי לאיזה
הזדמנות פז שכולם ילכו וישאירו אותנו לבד אבל הם עבדו. הוא
מעולם לא התנהג אליה בקרירות כמו עכשיו. "אני דיי עסוק עכשיו,
מורן". הוא בקושי הביט בה וכל אותם שעות שלפני יציאתו מהבסיס
לא החליף איתה מילה, הוא אפילו לא בא להיפרד ממנה.
היא מצידה נעלבה, דמעות החלו לזלוג מעיניה. גם בימים שחלפו
לאחר מכן הוא לא דיבר איתה, לא  הסביר לה מה קרה, מה הפשר
להתנהגותו. היא כעסה עליו אך יותר כעסה על עצמה איך הייתה כה
תמימה ולא שמה לב מה קורה סביבה. היא הצליחה להתמכר לאשליה
שמצאה לה מישהו, שמצאה אהבה, אך האשליה התנפצה לה.