היא הביטה בי, מבטה צעק לי "קדימה, תעשה את זה... תאנוס
אותי". אחרי חצי שנה שאנחנו מכירים, וכל הנגיעות הקטנות האלה
שתמיד מגיעות בסוף כשנפרדים, החיבוק שלה שגורם לזין שלי לעלות
ולהצביע כמו חץ לכיוונה, המבטים שלה שהיא שולחת לעברי, אני לא
קורא לזה אהבה, אבל אני נמשך לאופי הילדותי והתלותי שלה. למרות
שיש לנו הרבה במשותף השתיקה בינינו ארוכה מידי לטעמי, לפעמים
היא היתה מדברת הרבה ועושה הרבה רעש, לא תמיד עם קשר לשיחה,
ולפעמים ישבה לידי והקשיבה לשטויות שלי ותמיד חייכה אליי.

התקרבתי אליה עם חיוך חולמני, קירבתי את שפתיי אל כתפה הימינית
והשזופה, יפה לה - בד"כ היא לבנה כמו סיד, שפתיי ולשוני ליטפו
את גופה, ועם שירת הציפורים בבוקר היה אפשר לשמוע את קולה נועם
ונאנח, פשוט מהמהם.

הכל זרם, היה טוב, מה שבטוח זה שהיא נהנתה, אחרי החוויה היה לה
חיוך מקסים שסחף אותי להסתכל עליה עוד ולחייך גם. כשנפרדנו
בצומת דרכים נישקתי אותה, והרחקתי מעט את פניי להביט בה, חיוכה
נעלם והפך לעצב שנשלח בגלים. ליטפתי אותה, היא עטפה אותי
בחיבוק התלותי שלה, היה לה קשה לחשוב כנראה שאני חוזר אל נילי,
חברה שלי. נישקתי אותה שוב, תפסתי את כתפיה ועצמתי את עיניי,
ידיי ירדו למטה לאט-לאט למותניים, להתאחד עם גופה...

מה? מה קורה פה? למה גופה הרך קשה כמו בטון? לאן האגן ברח לו?!
משהו לא הגיוני בכלל!
"אבי... אבי! תגיד, אתה דפוק? תפסיק! אנשים מסתכלים, נו...
תעזוב את העמוד!" פקחתי את עיניי וגיליתי מולי עמוד חשמל מוצק
מבטון ולידי נילי משועשעת מהמצב המביך שלי, "מותק, עישנת יותר
מידי", היא חייכה.