שעה 3, אולי 4, מי יודע. העין נעצמת, כבר בקושי שומע.
פלאש אורות על המרקע, זרוק הרוג כבר במיטה. לפתע נקלט אל מקום
אחר בזמן אחר בלחיצת כפתור אחת עדינה.

זוהי תל אביב, מוכר, חביב. מזמין לשבת לדבר או להידבר ושואל את
"קבלן הדת המקומי": את כרמל כבר הכרת?
זהו כרמל בלוז. כרמל הוא אדם, שנאמר מפי האנשים, שהוא ספק
שפוי. ואני אומר, ספק לא שפוי.
כרמל הסתפק במצלמה המשמשת לו כעין, רואה עצמו בדו-מימד שטוח
ומוקטן. כרמל לא בחר להיות רכס הרים. כרמל הוא סופר-סטאר, ולכן
במרקעו שבעולמו שביקומו שבחדרו שבביתו כרמל אכן הכוכב הראשי
(לפחות מבחינתו ובעל כורחו).

עת ערב אחד אפל אפרורי וערירי כדרדר בלב מדבר, כרמל התעוור.
"את זאת, אמר הטכנאי, כבר לא נוכל לתקן!" וכרמל בכה וילל ויבב,
ממש תקיעת קונוס לתוך הלב.
"תרומות לניתוח לסופרסטאר הרש" אמר המוכר ואיש בא ושם בקופה
וכולם שמו בקופה: הקבלן, הפנסיונר, השחקן , השרקן ואפילו הפייה
זהבה.
ופורים מגיע, ערב נאה. הכוכב בדימוס סיגריות קונה. התאספו
העלמים והעלמות, עוברי אורח קבועים בפיצוצייה, ולכרמל הביאו
כשי תרופה חדשה מיפן- הביאו לו מצלמה.
וכרמל שמח וקרן כאילו המלך חפץ ביקרו, והסופרסטאר קיבל מחדש את
מקצועו.

ולכל סיפור, גם פה, ישנה מסקנה: שטוב, שכרמל מצלמת סטילס לא
קנה, כי אז כל חייו היו בעמידה ובדיכאון. ועכשיו אני הולך
לישון .


מבוסס על סיפור אמיתי מתוך הסידרה "הפיצוחייה", ערוץ 8
בכבלים.