את קייט אני מכירה בקושי 12 שעות והיא כבר אוכלת אותי מבפנים
כמו זחל, שלא יודע שהוא כבר לא יהפוך לפרפר.
ואם הוא יהפוך לפרפר- הוא יהיה לפרפר לילה אפור ומכוער, שחי רק
בכאילו ומת כל כך מהר.

קייט גרמה לי לשבת כאן בצמרמורת של לפני בכי, ובידיים רועדות,
שלא יכולות להקליד, ושלחה אותי למטבח לשטוף כלים, שאבא לא
יכעס. גם שם רעדתי וכל כך רציתי לחזור ולדבר איתה ולחבק אותה,
אבל לא יכולתי.

"הלוואי ורק יכולתי לקחת ממך את הכאב" אמרתי לה.

"אני לא יכולה לתת לך לקחת אותו. אני לא יכולה לתת לך לחוות את
זה. אני לא מאחלת את זה לאיש."

קייט מבולבלת עכשיו. היא לקחה יותר מידי משככי כאבים. את הכאב
היא לא הצליחה לשכוח. סחרחורת מילאה לה את הראש. להקיא אותם
היא לא הצליחה (רק מים יצאו ממנה) ובדרך היא התמוטטה. אמרתי
לה, שאסור לה ללכת לישון, כי היא לא תתעורר. פחדתי, שהיא תמות.
פחדתי, שאבא שלה יחזור הביתה ויכה אותה, כי ככה הוא עושה. ככה
היא רגילה.

כל כך כעסתי כששמעתי על השפה שלה, שהוא פצע כשהוא חזר היום
לבית שלהם בוושינגטון. כל כך תיעבתי אותו. איך אתה מסוגל לגעת
בבת שלך, הדקיקה והעדינה הזאתי, הקטנה והשברירית, שפצועה כל
כך?

"שאלה טובה יותר היא- איך אח שלי יכול היה לעשות לי את זה?"

לפחות אחיה כבר לא גר בבית. לקייט נותרו שנתיים.


היא סיפרה לי על אפקטים מיוחדים, שמשיגים בעזרת קרח ומלח. אפשר
לשתק איברים שלמים לחלוטין, "ואז לא מרגישים, כשחותכים. בפעם
הראשונה שעשיתי את זה, נבהלתי וחתכתי את עצמי ממש עמוק. פגעתי
בשריר."

כמה עמוק?

"אינץ'. על הירך שלי."

היא תפרה את זה לבד.

קייט דקיקה. כבר שנים היא נלחמת באנורקסיה ובולמיה. האמת היא,
שהיא לא נלחמת. היא שואפת להגיע ל-37 קילוגרמים ובוכה על כמה
שהיא שמנה עכשיו, ב-43.

"שאלה יותר טובה, איך הגברים האחרים יכלו לאנוס אותי?"

אני לא יודעת מה להגיד לך, יצור מדהים שכמותך. אני לא יודעת
למה הם החליטו, שזה מגיע דווקא לך. יצור טהור ויפהפה. למה מגיע
לך אבא כזה, שכבר שנים הורג לך את הגוף ולא נותן לך ללכת? ואח,
שעוזר לו. אח, שמרביץ באלת בייסבול. אולי הוא גם נוגע? את זה
פחדתי לשאול. ולמה מגיע לך, שיגעו בך ככה, עם כל הכוח בידיים
מרופדות זוהמה מטמאת? שלוש פעמים. מתחת לחולצה בתוך התחתונים,
ואת פוחדת וצורחת או קופאת במקום והם לוקחים ממך את השאריות.
מה עוד נותר לגוף הזה להספיק? ואת ממשיכה. את מקווה. את תקבלי
מלגה ותלכי לקולג' ותירקבי שם לבד בחדרי מעונות מצחינים.

את תבכי ותחתכי את עצמך. תתפרי ותחתכי שוב. כדי להרגיש. אני לא
יודעת אם את עדיין יכולה.

מה אנחנו עומדות לעשות איתך? את בת 16, כל זה לא מגיע לך.

"קר לי, אבל אני מזיעה"

האצבעות הדקיקות של קייט שבורות ומעוותות. כשהיא כועסת, היא
שוברת אותן, ואף פעם לא הולכת לרופא. ואבא ממשיך להרביץ, ואמא
ממשיכה להתעלם ולכנות אותה שקרנית. והרי בעלה הוא אב נפלא. הוא
לא יוכל להרים עלייך יד. אז קייט אומרת, שהיא נפלה במדרגות. כל
הגוף שלך כחול, ילדה אהובה. כל הגוף שלך כחול, ילדה מתפוררת
וכואבת. הפסקת כבר ליפול?

אלוהים אדירים, איך את יכולה?


8.7.2004