"מה תעשה אם מחר אני אמות?" ככה שאלתי אותו.
"אני אהיה עצוב" הוא ענה.
"מה?!" התעצבנתי. "בן-זונה," אמרתי לו, "זה הכל?! אם אתה תמות
אני אהיה פסיכית לגמרי, אני אלקק אבנים, יהיו חייבים לשים אותי
במוסד סגור ואני אאלץ לבלוע כ-17.5 כדורים ביום: להרגעה, למרץ,
להרגשה טובה נגד כאבים ואולי גם פרוזאק וגם ונגד פראנוייה, וזה
נשמע לך הגיוני שאתה תהיה רק עצוב?!"
"תראי," הוא ניסה לצאת מזה יפה, "את לא יכולה לשאול אותי שאלות
כאלה, אני לא מוכן אפילו לחשוב על מצב כזה, בלעדייך."
אני לא סובלת את אלה שמסתבכים במילים של עצמם ומתחילים להתחנף.
"את מיוחדת, לא מוזרה, באופן טוב, את יודעת" - שמעתי אלף
משפטים כאלה.
"אז מה אתה לא יכול לתאר?" שאלתי. זאת הפעם הראשונה שיואב נכשל
בשאלות שלי. הוא בדרך כלל מוכן אליהן פרפקט.
איך תלמד להכיר בן-אדם אם לא תבחן אותו מבחינה אינטלקטואלית?
לכל אחד יש את השאלות האלה שבלי כוונה הוא שואל את כולם,
הנבונים מזהים אותן ולומדים את התשובות הנכונות. כמו למשל "מה
אתה חושב עליי?" איכשהו מצאתי את עצמי שואלת את השאלה הזאת את
כל האנשים שהייתי איתם בסיטואצייה אינטימית, ואיפה שהוא באחד
התאים האפורים שלי חשבתי שהם שווים ת'צומת לב שלי. ענו לי מלא,
כאילו, את כל התשובות שרק תחשוב עליהם: "את בסדר" או "יש לך
אופי טוב ואת נראית כמו החלום הכי ורוד שלי", "אני מת כבר
לזיין אותך, זה מה שאני חושב" ויש את אלה שמוצאים הזדמנות
להיות שנונים: "אני חושב רק דברים טובים" לא פסלתי אותם ישר,
זה היה רק חלק מתהליך, רק יואב ענה תמיד את התשובות הנכונות
ובלי להכיר אפילו את השאלות!
"אני מדליקה סיגריה," ציינתי מבעד לשפורפרת הטלפון, "אני יכולה
למות מזה בקרוב אתה יודע..."
"תראי," יואב אמר, "אם את רוצה להרוג את עצמך זאת בעייה שלך
ואז אני לא אהיה אפילו עצוב". הוא יודע טוב מאוד שאסור לו לחנך
אותי ושהדבר האחרון שמותר לו לעשות זה להגיד לי מה לעשות. אז
נזכרנו יחד באיזה אידיוט שיצאתי איתו בקושי שבוע וכבר הוא
הרגיש איזה קליבר שיכול להציב לי אולטימטום - "זה אני או
הסיגריות". צחקתי לו קצת בפנים ואז אני ויואב צחקנו עליו
שעות.
"את לא תפסיקי לעשן עד שהעישון יהרוג אותך, במיוחד אם מישהו
ידרוש ממך, את תעשי לו פרינציפ". שנינו צחקנו ואז אמרתי לו
שאולי אם הוא היה מבקש הייתי מפסיקה. הוא שתק, שמעתי שהוא היה
קצת המום ואהבתי את זה. הוא נהיה ממורמר בתגובה ואמר שהוא
אידיוט שלא דרש את זה ממני, אבל הוא פחד כי אותי "אסור לחנך".
בכלל, אני לא מבינה אותו - הוא שלט בי ועדיין פחד ממני.
"ומה אם חברה שלך תמות?" שאלתי, תוך השאיפה שמשאלתי תתגשם, הוא
שתק. אני חייכתי בלי שהוא ישמע.