לשבת שם, על אותה הכורסה, שכבר מתחילה להתפורר, עם הסיגריה
הנצחית בין שפתיי, זה כל מה שביקשתי.  לשבת שם, לבהות בשמיים
השחורים ולנסות לספור את הכוכבים, למרות שתמיד אתבלבל בספירה.
לשבת, מכורבלת בשמיכה ולהסתכל על הגגות של בנייני העיר. עם כל
שאיפה של הסיגריה לדעת, שהחיים שלי מתקצרים בעוד חמש דקות, ואז
להדליק עוד אחת. שיתקצרו, לא אכפת לי כבר.  ואני יודעת, אני
יודעת, שאני רק הורסת לעצמי. אני רואה את המבט הזה בעיניים
שלה, שמביע פחד. אני רואה את הבעת הגועל שלה, כשאני מבקשת ממנה
לצאת איתי החוצה, לדקה, לעשן. אני רואה איך היא מסתכלת עליי
בגועל, ואולי קצת ברחמים. אף פעם לא הייתי מנהיגה, אף פעם לא
גררתי או נגררתי. תמיד הייתי מיוחדת, נבדלת מהשאר. והיום? אני
רואה את כולם, גם אותה, עוברים הלאה ומתקבלים למוסדות לימוד
נחשבים. אני רואה את עצמי, יושבת בבית ושותה עוד כוס. עוד
וודקה מהולה בוויסקי, עוד בירה. ואז אני יוצאת מהבית, לעבר
אותה האכסניה, ונפגשת איתו. ואנחנו מדברים. וזה מצחיק, כי איתו
אני לגמרי אחרת. אפילו לא סיגריה אחת, לא משקה. והוא תמיד
מתלונן, שמגעיל להתנשק איתי. ואף פעם אין לי מה לענות לו. אני
רק רוצה לחזור לכורסה המתפוררת שבמרפסת, ולספור כוכבים.
אני זוכרת איך הכול התחיל. אני זוכרת את הפעם הראשונה, את הכל.
לפעמים אני אפילו מרגישה קצת רע, כי הכול באשמתי. זה בדרך כלל
עובר, אחרי שאני מגלה שנגמרו לי הסיגריות, וצריך ללכת לקנות
עוד חפיסה.