אני רגילה לדיכאון, לשיעמום, לבכי. אני לא רוצה להיפרד מהחלק
הזה. כשרע לי, יש לי הרבה לכתוב, ולדעתי אני כותבת די טוב.
כשרע לי, אני מציירת הרבה. נראה לי, שלציורים שלי יש רגש משלו.
כשרע לי, אני יכולה להתחבר יותר לעצמי, לחברות שלי, ולתמוך בהן
ולהבין אותן.
כבר לא רע לי. התרופות התחילו להשפיע. זה טוב. אבל זה רע לי
מאוד.
אני כבר לא כותבת, אין לי על מה. אני כבר לא מציירת, אין לי
שום מוזה.
אני כבר לא מחוברת לעצמי, אני עסוקה בלהיות "שמחה" ו"עליזה"
ו"היפראקטיבית".
כשחושבים על זה, זה לא שטוב לי, זה לא שרע לי, זה פשוט שאין לי
מצב רוח, לא ה"אין לי מצב רוח" הרע. אני פשוט אדישה ואטומה. לא
אכפת לי מכלום. אני אפילו כבר לא עצבנית, וכשאני לא מקבלת מה
שאני רוצה, אני תוקפת וצועקת ומשתוללת מעצבים. אבל אני כבר לא
עושה את זה, אז אני פשוט עושה מה שאומרים לי ומבליגה על מה
שמחליטים לי. פשוט לא אכפת לי מכלום.

אני רוצה את הדיכאון שלי בחזרה!