"חם! חם!"
רעם קולו של בן-הרוש מן הבוטקה הרעוע, שניצב בגאון בכניסה
לבסיס, אי-שם בדרום הארץ.
"אתמול היה יותר חם," זרק לו צדוק, בשעה שניסה לצוד זבוב
חמקמק, שנמשך אליו במיוחד.
באמת היה חם באותו היום. חם במיוחד.
השעה היתה שעת צהריים מוקדמת, והשמש היתה בדרכה למרכז השמיים,
ממש מעל לראשיהם של שני אלה. צדוק שלח ידו אל עיתון, שהיה זרוק
על הכסא הסמוך לכסא עליו ישב בפאתי הבוטקה, ובהינף יד הטיח את
העיתון לכיוונו של הזבוב.
"כוס אמכ, הזבוב הזה!" הוא רטן, כשהבחין בכותרת באותו עיתון.
בעודו קורא את הכתבה הנמיך צדוק מעט את העיתון, שם לב לרכב
המתקרב אל השער.
צדוק השליך במהירות את העיתון מתחת לכסא, קם מיד על רגליו,
סידר את האפוד והתקדם לכיוון השער. כבר במבט ראשון היה נראה
לצדוק משהו חשוד ברכב המתקרב.
הרכב התקדם באיטיות ונעצר בסמוך אליו.
"צהריים טובים," אמר הנהג בחיוך רחב.
"צהריים טובים," ענה צדוק ביובש, "לאן זה, בבקשה?"
"אההה... אני מהבינוי כאן. יש עוד כמה דברים, שאני צריך לסדר,
ו... אתה יודע איך זה." ענה הנהג.
"מהבינוי? אה..." קטע אותו צדוק, "למי אתה צריך להגיע?
לפרג'ון?".
"אממ... כן. כן. לפרג'ון. הוא מחכה לי שם, אז אם אפשר להזדרז,
'בקשה.", נע הנהג ברכבו בחוסר נוחות בולט.
"שניה, רגע..." אמר צדוק והחל פוסע לכיוון הבוטקה ומיד נעצר,
גירד מעט בראשו והסתובב חזרה אל הרכב.
"אישור כניסה, יש לך?", שאל בעודו בוחן את הרכב.
"היה לי. אבד. אבל הוא מחכה לי שם. פדלון." הנהג נראה חסר
מנוחה.
"פרג'ון", תיקן אותו צדוק.
"בדיוק", חייך הנהג חיוך רחב יותר מחיוכו הראשון.
צדוק הביט שוב ברכב. משהו לא נראה לו שם, לצדוק. ייתכן, שהיו
אלה המחושים המוזרים, שביצבצו מראשו של הנהג, אולי חליפתו
הכסופה או אולי בכלל העובדה, שהרכב ריחף מעט מעל האדמה. משהו
שם לא נראה לו.
"אני צריך לבדוק את זה. תמתין בבקשה," צדוק לא חיכה לתשובת
הנהג והחל פוסע לכיוון הבוטקה.
בן הרוש היה מוטל שם על שני כסאות ובתנועות מיומנות, כמעט
אינסטינקטיביות, פיצח גרעינים ברעש. "מה רוצה החמוס הזה?", שאל
את צדוק בין גרעין לגרעין.
"הוא אומר, שהוא מהבינוי. לפרג'ון", אמר צדוק וחייג בטלפון
ישן, שהיה מונח בפינת הבוטקה. התשובה מעברו השני של הקו לא
איחרה לבוא.
"מבצעים", ענה קולה המנומנם של הסמב"צית.
"מי זו? דיקלה?, מה קורה? תגידי, הקצין-תורן שם?" שאל צדוק
בעודו חומק מהזבוב השמח לראותו שוב.
"אממ... לא יודעת..." ענתה בפיהוק רחב, " מי הקצין תורן,
בכלל?"
"אסולין, אני חושב. הוא שם?", שאל בדאגה.
"אסוללליייייןן!", שמע את דיקלה צועקת, "יש לך טלפוןןןןןןןן."
דקות ספורות לאחר מכן הגיע אסולין בריצה לש.ג, בעודו מסדר את
הכיפה על ראשו, פנה מתנשף אל בן הרוש,
"מה? איפה הרכב?" אסולין נשען על קיר הבוטקה המתקלף וניסה
להסדיר את נשימתו.
בן הרוש הפנה את מבטו באיטיות והנמיך את משקפי השמש. "שם."
הצביע לכיוון השער, כשהוא בוחן את אסולין ומחייך למראית פניו
האדומים של הקצין המתנשף,
"אתה רואה, איפה שהחמוס הזה עומד? אז שם."
אסולין התיישר, עדיין מנסה להסדיר את נשימתו. "מה חמוס? מי
חמוס? צדוק? "
"נו, מה?! חמוס. גם הנהג שם חמוס וגם אתה חמוס. חמוסים, אתה
יודע", ענה בן הרוש, כשהוא חופר בשקית הגרעינים.
אסולין לא חיכה לתשובה ומיהר לעבר הרכב. כעבור 3 דקות כבר היה
שוב בבוטקה, מחייג בטלפון.
"מבצעים." דיקלה עדיין לא התעוררה.
"דיקלה? אני צריך דחוף את טוביה, המפקד תורן," אמר בפנים
רציניות.
"מה, טוביה? עכשיו? מה? כזה דחוף?" דיקלה עוד ניסתה להציל את
שלוותה.
"עכשיו. דחוף!", אסולין כבר כמעט צעק.
"טוב... טוב. יא אללה ש'ך... שניה, רגע. אני מחייגת אליו. אל
תנתק, אני שמה אותך בהולד," לא חיכתה לתשובתו ומיד חייגה שוב.
"המפקד?" הנעימה את קולה, "מצטערת להפריע לך, אבל הקצין תורן
מבקש אותך דחוף. הוא על הקו שני. להעביר לך?"
"תעבירי, נו.", נשמע טוביה חסר סבלנות.
כששמע את קולו של אסולין בצד השני, נבח מיד, "מה קרה, אסולין?
מה עכשיו?".
במשך חמש דקות תמימות, כשהוא נזהר בכל מילה, תיאר אסולין את
הרכב החריג ונהגו המוזר באזני מפקד הבסיס בתקווה וזה ישים
פעמיו אל הש.ג. ויטול ממנו את האחריות וישים קץ למצב המוזר.
"ממממ...", שמע את קולו של טוביה, "דיקלה? את איתנו על הקו?"
"כן, המפקד." היא ממש יצאה מגדרה לשירותו של מפקד הבסיס.
"מתי ארוחת צהריים?" שאל.
"כבר התחילה לפני 10 דקות בערך, המפקד", התחנחנה דיקלה.
"מממממ." הרהר טוביה, "אסולין? אתה שם?"
"כן, המפקד. מה לעשות עם הרכב? אתה שולח מישהו?", שאל אסולין
בדאגה מהולה בתקווה.
"אאה. לא. אין צורך... הוא נשמע לי בסדר גמור... תכניס אותו."
|