מרגישה את האצבעות בהן נגעת בה
נוגעות בי
שורפות אותי
צורבות את העור, רך, פגיע
אוהב
כמו שאהבתי אותך
כמו שרק רצית אותי
כמו שחלמתי, כמו שתמיד
וזו תמיד מראה
אבל ההשתקפות שלי היא אתה
ואני אף פעם לא שלך
ושוב אתה מדבר
ואני שותקת, או צוחקת
מסתירה את העצב וההבנה של האמת
כי זו תמיד האמת ביננו
אני תמיד מיפה אותה
ואתה לא
הפחד שלי תמיד היה
גסיסה
תמיד ידעת ותמיד הבנת אותי
וגם אניף אבל לא אמרתי
רק כתבתי. או שתקתי. או צחקקתי.
שותקתי ממך, מהמגע, מהמילים
התגובה הייתה באה אחרי כמה רגעים
ההפך ממה שהתכוונתי
מטופשת, טיפשה
ולא אהבת אותי
לא הרגשתי חשובה אבל רציתי
כל השירים הכאובים
רציתי שיהיו עלי
שאני אהיה המטומטמת ששברה לך את הלב
אבל גם מספיק חכמה כדי לתפוס בחזרה
וכל סיפורי הבנות
שסיפרת איך ליטפת
אותה
ולא אותי
צריכה להפסיק עם הטירוף
שבירה, בכיינית
תלויה
כאילו אם כשתעזוב החבל ייקרע ונפשי תגדע
מפחידה אותך, אני יודעת
שונאת את זה, ואת עצמי, ואותך
לא רוצה לרצות אותך
להעלות בלילה מול העיניים
את החיוך
והשיער
העיניים
לא רוצה את הריחות,
ואת הטעם שלך
אני כל כך רוצה שתסמן אותי שוב, כאילו אני באמת שלך
כבר שנה אחרי הכל
ואני תוהה אם יש מבער לחרמנות
ידידה במלאי, יזיזה במשרה חלקית אולי
המריונטה הפרטית שלך
שתפתח את רגליה אם רק תזיז את החוט
רק תן לי,
רק פעם,
להרגיש מיוחדת. |
