או אז אתפוס ראשי ואהגה בקיומי. שמא לא עמלתי, שמא לא שקדתי די
והותר. ועתה?
אצטבע. גופייה הדוקה תהיה צמודה לגופי. את חזייתי הבלה אותיר
במגירת עץ שחוקה שמצאתי מוטלת על המדרכה. אצרף חצאית חושפת
ירכיים ורגליים מלאות צלקות של כאבים, שעברו אך הותירו
זיכרונות שלא קשה לדלותם. מגפי עור מלאכותי אנעל, ואצבעות
רגליי יתאוננו על מחסור בחמצן, וישגרו כאבים לכל אורך הגוף.
אצא מן הבית בחיפזון, את מעילי אשכח. אלך ואעמוד בפינת רחוב
אפלה עד שיאירו זוג פנסים קדמיים מתוך העלטה. ברנש לא מוכר
יציץ אליי. אתעמת איתו, אך לבסוף המחיר יוכרע.        
זעקות אילמות.      
כשאשוב לדירתי הטחובה, אור יום ראשון יפציע ויחדור מבעד לתריס
שבור, וכך אוכל לספור את שללי מאותו ליל בלהות. ריח זיעת
הגברים שדבק לגופי יעלה באפי, ואחליט להסיר לחלוטין כל זכר
מהלילה. אכפה על עצמי מקלחת קרה בכדי להמריץ את זרם דמי, ולאחר
שאצא מן האמבט אותיר את גופי עירום ואתמסר לצינה שתעביר בגופי
צמרורי קור. עיניי יתחילו לדמוע ואחליט לפתוח את השי שהעניק לי
ידיד. אותו ידיד, לא ידע אפילו את שמי, אך הוא קשר את החבילה
בסרט ורדרד וכמעט יעלה בפי חיוך, כאשר אתיר את הקשר.
ליבי יחסיר פעימה, אך ידיי יהיו בטוחות במעשיהן. ראשי יסתחרר
מעט, ובתוך אותו עצב מתוק, אבטיח לעצמי, שהפעם השורה התחתונה,
תהיה השורה האחרונה.