לאט לאט, ככל שעוברות השנים, אתה מבין שתמיד יהיה את הפער הזה
בין הציפיות מהמציאות. זה התחיל בזה שבמהלך כל שנותיי כנער
הייתי חצי מהזמן מאוהב וחצי מהזמן מחורמן, אבל זה לא אומר
שהייתה אף בחורה שהתקרבה אליי. כבר אז התחלתי לחשוש שאולי,
בעצם, זה שאתה חולם על משהו די מבטיח שהוא אף פעם לא יתגשם,
לפחות לא כמו שחלמת.
או כל הקטע הזה של להתבגר. איכשהו זה חלף על פניי. כלומר,
אנשים חשבו שאני בוגר, אפילו כשהייתי ממש קטן; אבל אני ידעתי
מה המודל של אנשים בוגרים שהם מדברים עליו, וידעתי גם שאני
רחוק מיליארדי קילומטרים מהמודל הזה. אבל אנשים לא ממש הכירו
אותי, אז זה מה שהם אמרו. אני לא יודע אם יש באמת אנשים
שמכירים אחד את השני, או שרק כל אחד מכיר את עצמו ובשאר מוכרחת
להיות איזו מידה של זיוף, או שרק אני ככה, ואולי השאר שונים -
האמת שזה גם לא ממש איכפת לי. אבל לא לזה חתרתי. רציתי להגיד,
שכל הזמן ציפיתי שיעברו לי המחלות ילדות האלה, כשהייתי בן ארבע
עשרה אז חשבתי שבגיל שש עשרה, וכשהייתי בן שמונה עשרה אז חשבתי
שבגיל עשרים, אחרי זה חיכיתי עד גיל שלושים והכל עדיין נראה די
אותו דבר. שנה ועוד שנה עברה, ואני נשארתי ילדותי, אלא שלא
בצורה החביבה והתמימה, עד שהגעתי למסקנה שזה לא הולך, בעצם,
לעבור לי אף פעם. אני לא יודע אם אני יוצא דופן, אולי גם אף
אחד אחר לא באמת "מתבגר" אלא סתם מתחיל להעמיד פנים שהוא מי
שמצפים ממנו, אבל אולי בעצם יש אנשים שכן משתנים. מעייף אותי
לחשוב על זה. אני חושב על הכל יותר מדי.
אני שונא כל דבר שקשור בחיים האלה. אני מרגיש כמו תאונת עבודה
של אלוהים, אם רק הייתי מאמין בו. כי בכל זאת, אני נולדתי
בריא, ולא היו לי אף פעם פגמים בריאותיים רציניים, וגדלתי
במשפחה טובה ותמיד היו לי חברים ולא עברתי שום התעללות בילדות
ולא כלום, אך למרות כל אלה אף פעם לא הרגשתי ממש מרוצה. הכל
תמיד הרגיש כמו טעות. מצד שני אף פעם לא לקחתי שום דבר יותר
מדי ברצינות. אולי זה יתרון. חבל שאני חושב על דברים כל כך
הרבה, זה נהיה מטרד באיזשהו שלב.
רגע, זו לא הייתה המטרה שלי. ממש לא התכוונתי להפוך אתכם
לפסיכולוגים שלי, כי אף פעם לא התלהבתי מהרעיון. תאמינו או לא,
כל מה שרציתי לעשות היה לספר סיפור די מוזר שקרה לי ביום הכי
רע בשנה. ורציתי להתחיל את הסיפור הזה במה שאמר לי אילן בזמן
שהיינו אמורים לעבוד.
"תראה אותה", אמר אילן, מצביע על אישה אחת שבדיוק נכנסה למשרד,
"אני רואה אותה כל בוקר. אתה שומע אותי, כל בוקר היא באה לכאן,
ואיך היא נכנסת? עם חיוך על הפנים. תמיד יש לה חיוך על הפנים.
זה מדהים אותי כל פעם, שהיא יכולה לשמור על הילה כזו של אושר
ותמימות בעולם המחורבן הזה, כשכל מה שאני רוצה לעשות זה ללכת
לתלות את עצמי".
אני אף פעם לא ידעתי איך לדבר עם אנשים באופן כללי. אלא שאני
חש צורך להוסיף ולפרט ולהגיד, שממש אף פעם לא היה לי מושג קל
שבקלים איך אני אמור לדבר עם אנשים שאני מרגיש שמזיינים לי את
השכל. עכשיו היה בדיוק מקרה כזה. כשאני מתחיל למלמל ברור שהמצב
לא טוב. "תראה", פלטתי בין חצאי מילים מבולבלות, "אתה באמת
חושב שהכל עד כדי כך נורא?". אילן הביט בי ושתק. זה עוד דבר
שאני שונא. הוא מחכה שאני אגיד משהו? אך במהרה הוא שוב דיבר:
"יש לי רק צרה אחת ויחידה: אני עצלן מדי לחתוך לעצמי את
הורידים פעם אחת ולתמיד". משכתי בכתפיי, נבוך, ושתקתי.
אני לא יודע, אולי אני פשוט טיפוס שלילי. אולי הייתי אמור
להקשיב לאילן, להביע הזדהות, באמת לדאוג לו על כך שהוא רואה את
החיים שלו בצורה כזו קשה. אבל כל מה שאני רציתי להגיד לו זה
שאם הוא רוצה לקפוץ מהחלון, שיקפוץ, כי אם הוא לא יסתום בקרוב
אני אצטרך לעשות את זה. אני שונא אנשים שבוכים על כמה רע להם
וכמה שהם מסכנים, שפשוט מצפים שאני אזדעזע מכמה שהחיים שלהם
קשים ואחשוב שהם נורא דכאוניים ועמוקים. אני שונא אנשים
שלוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. לא שאני אומר שאין אנשים
שבאמת מרגישים ככה, אבל אם לא ביקשתי ממך, אל תספר לי על זה,
זה מה שאני אומר. אתם יכולים להגיד שזו קריאת מצוקה; אני חשבתי
שהוא מחפש תשומת לב זולה. אבל שוב, אולי אני סתם טיפוס שלילי.
העניין הוא שזה ממש לא משנה, השורה התחתונה היא ששנאתי שיחות
כאלה, וחיפשתי נואשות דרכים לברוח מזו. אילן דיבר בינתיים.
"כולם כאן כאלה סתומים", הוא אמר, "ונאיביים. אף אחד לא מבין
אותי. אבל אתה - אתה כמוני, אני רואה את זה בעיניים שלך. אתה
מכיר את הדכאון הנורא הזה שאני מדבר עליו, גם אתה חי בו". אני
השבתי משהו כמו - "תראה, לא יודע". ממש התחלתי לשנוא את אילן.
אם קצת נשמעתי כמוהו בפסקאות הראשונות, אנא קבלו את התנצלותי,
ואשתדל להימנע מכך בהמשך.
האם אילן היה חבר שלי? האם ניתן היה להגדיר אותו כך? לא נראה
לי. אנחנו עובדים באותו משרד כבר לא יודע כמה זמן, יותר מדי,
אבל אף פעם לא ממש דיברנו. בטח שלא נפגשנו מחוץ לעבודה. אז
מישהו מוכן להגיד לי למה, לכל הרוחות, הוא החליט שאני הבן אדם
הנכון להנחית עליו כל אימרה מטומטמת, לעוסה ומשומשת שאי פעם
הומצאה כדי לתאר עצב? הוא סתם ניגש אליי והתחיל לדבר, סתם ככה,
בלי שום אזהרה מוקדמת, בזמן שהיינו אמורים לעבוד! אם עד עכשיו
לא הייתה לי שום דעה עליו, הוא היה סתם עוד פרצוף במשרד; עכשיו
כבר התחלתי לשנוא אותו. ומה, עכשיו שהוא חושף את נשמתו
השברירית בפני, אני צריך להיות חבר שלו? זה מין מחוייבות
מגעילה מעכשיו? אני אצטרך לנהל איתו עוד שיחות נפש כאלה? לשכנע
אותו ללכת לפסיכולוג? מה הוא רוצה ממני?
לא שאלתי אותו אף אחת מהשאלות האלה, אלא סתם ישבתי שם והנהנתי.
נראה שזה נתן לו תמריץ להמשיך. "אני פשוט." - אמר אילן, ובתום
הפסקה ארוכה המשיך - "אני פשוט רוצה למות כל כך. כל רגע נוסף
שלי בעולם הזה הוא מיותר, אם רק היו לי ביצים להתאבד כבר". "אל
תגיד את זה", הפטרתי. זה מה שאנשים בוגרים עושים, לא? מדברים
על הבעיות שלהם, לא? תומכים אחד בשני? מראים דאגה אחד לשני? זה
מה שמצפים מבן אדם בוגר לעשות. אז זה מה שעשיתי. אבל לא ממש
ידעתי למה. אני שונא אנשים כאלה. הם מזכירים לי את עצמי בגיל
חמש עשרה. אולי אני סתם מרוכז מדי בעצמי.
אילן עדיין דיבר. הוא עדיין היה מרוכז פחות או יותר באותו
נושא. איכשהו נראה שהוא לא קיבל את הרושם שניסיתי לשדר, שלא
באמת איכפת לי ושהוא משעמם אותי עוד יותר משהייתי משתעמם אם
הייתי ממש עובד בזמן הזה, ואם אני מראה איכפתיות זה סתם כי אין
לי כח לחשוב על רגש אחר להראות. הוא משום מה היה משוכנע שאני
והוא ממש דומים, שנינו רואים את כל החרא בעולם כמו שזה באמת,
רואים את זה בעיניים שלי. מה הוא רצה מהעיניים שלי? הן היו
אדומות מחוסר שינה ושפשוף משועמם. זה כל מה שאני אי פעם ראיתי
בהן.
לא יכלתי לסבול את זה יותר. מילא שיברבר על עצמו, אבל שלא
יתחיל לסווג גם אותי כדומה לו; אני הכרתי בחיים שלי מספיק
אנשים שדומים לו, באמת הייתי דומה לו לפני די הרבה שנים, והיום
אני שונא את כל האנשים האלה. אז שלא יבוא ויגיד לי שאני כמוהו.
בכל מקרה, לא נראה שהוא עצמו מעוניין להפסיק בקרוב, למרות שזה
היה ממש באמצע יום עבודה.
"אני צריך ללכת להקיא", אמרתי פתאום. אילן הביט בי מופתע, אבל
אני לא בזבזתי עוד זמן, קמתי והלכתי מהר לשירותים. כבר המצאתי
תירוצים צולעים למדי בחיים שלי, אבל זה היה שיא של עליבות
אפילו בשבילי. לא היה יותר מדי איכפת לי. מקסימום, אילן יעלב.
וואו.
אז אמנם הלכתי לשירותים. עמדתי שם, הבטתי במראה המלוכלכת. שום
דבר אף פעם לא נראה טוב במיוחד במראה של השירותים. תהיתי, כמה
זמן אצטרך להישאר פה, כדי לגרום לו להאמין שאני באמת מקיא?
ועוד תהיתי, מדוע איכפת לי עד כדי כך מה יחשוב עליי אדם זה,
שעד עתה לא הכרתי אותו, וכעת אני שונא אותו? מדוע איני יכול
לצאת לשם ולהגיד לו: עזוב אותי, אני לא רוצה שום קשר איתך, אתה
לא מעניין אותי? אך היה ברור לי שאיני יכול.
מצד שני, היה ברור לי גם שלא אוכל לחזור לשם. למקום הזה, לשיחה
הזו. אני שנאתי את העבודה הזו, ושנאתי את המחוייבות החדשה הזו
שנוצרה ביני ובין אילן. עכשיו להגיד לו שלום כל בוקר, להחליף
איתו מילות נימוס, להנהן הנהון מבין מדי פעם, להחליף את המבטים
האלה של המביני עניין - לא, אני לא בנוי לזה. לרוב האנשים זה
בא טבעי, כל הדברים האלה, הם לא חושבים על זה כל כך הרבה - אבל
אצלי זה בדם, ומה שלאדם אחד נראה טבעי בשבילי הוא סבל, או
לפחות כורח מרגיז.
כל העת הזו עמד שם מישהו והשתין. זה הגעיל אותי, היה לו תא
פנוי עשרה מטר ממנו, ובכל זאת הוא בחר להשתמש במשתנה. אף פעם
לא הבנתי אנשים כאלה. כאשר הוא הסתובב, ראיתי שגם הוא מישהו
שאני רואה כל יום במשרד. איזו חבורה של טיפוסים מרגיזים עובדים
איתי, איך לא שמתי לב לזה עד עכשיו. הוא הלך לשטוף ידיים. אני
עדיין עמדתי שם, חושב יותר מדי על כל מיני דברים. נראה הייתה
שנוכחותי מטרידה אותו, שכן כל העת הוא הפנה את ראשו אליי
בתמהון, ולאחר מכן מיהר להפנות את ראשו חזרה, שלא אשים לב שהוא
מביט בי. לבסוף סקרנותו גברה על נימוסיו והוא ניגש אלי.
"תגיד, מה קרה? למה אתה סתם עומד פה?", הוא שאל. ממש לא היה לי
כח לזה. הרי את הסיבה האמיתית לא יכלתי להגיד לו, ולחשוב על
תירוץ - זה פשוט נראה כמו מעמסה אדירה באותו רגע. שכחתי לציין
בעניין זה שהייתי מאד מאד עייף באותו היום. זאת כיוון שלא
נרדמתי עד ארבע לפנות בוקר. קשה להאמין כמה זבל יש בטלוויזיה
אם אתה נשאר ער מספיק זמן. אך מדוע אתה נשאר ער? כי אתה
משועמם, ואתה יודע שלא תירדם אם תלך לישון לפני שלוש. שלושה
סרטי קונג פו ועוד סרט פורנו, זה היה ההספק שלי באותו הלילה,
עד שהרגשתי עייף ומטומטם מספיק להירדם.
"אני לא רוצה לדבר על זה", עניתי. זה מה שתמיד אמרתי כשלא
התחשק לי להמציא הסבר שקרי לדבר כלשהו. המשפט הזה היה מאד
פופולרי אצלי בתקופה האחרונה. "מה, אתה נהנה מהאווירה פה?",
הוא שאל. בדיחה צולעת משהו. אני שונא כשאנשים אומרים דברים
מטומטמים רק כי אין להם משהו יותר טוב להגיד, אבל הם מרגישים
מחוייבים לדבר. אבל גיחכתי, כי ידעתי שזה יסלק אותו יותר מהר,
וגם אמרתי: "עזוב. אני לא רוצה לדבר על זה". סוף סוף הוא הבין
את הרמז והסתלק לו משם.
חזרתי למחשבותיי. לפני שהתחיל כל הקטע הזה עם אילן גם כן הייתי
אמור לעבוד, אבל לא עבדתי, אלא הייתי עסוק בלהרהר באיזה עניין.
אך מה היה הדבר שהטריד אותי? היה לי בוקר משונה. התעוררתי
בחוסר רצון מוחלט, והייתי מטושטש בשעות הבוקר הראשונות אפילו
יותר מכרגיל. עד בערך עשר בבוקר עוד חצי ישנתי, אבל העייפות
כבר התחילה לעבור קצת, והצלחתי לחבר שני משפטים, אם כי רק בתוך
הראש שלי. ובאותו רגע שמחשבותיי החלו לזרום, נזכרתי בדבר מה
שלא היה כשורה בבוקר, משהו בבית.
או אז נזכרתי - הייתה זו אשתי. לרגע שכחתי בכלל שהייתי נשוי,
אך הלא זה הדבר המשונה - התעוררתי בבוקר, ואשתי לא הייתה
במיטה, או אפילו בדירה. מוזר מאד, הלא כן? אשתי הרי תמיד בבית.
אבל הייתי כזה מבולבל ורדום בבוקר שבכלל לא ממש שמתי לב, עד
אחרי שיצאתי. לפחות זה מה שהעדפתי להאמין בו, ולא שסתם לא שמתי
שאשתי לא שם, כי זו מחשבה די עגמומית.
בכל מקרה, אין זה טבעי, ועליי לברר מה קורה איתה. הוצאתי את
הטלפון הסלולרי שלי - שיש לי למרות שאני שונא טלפונים סלולריים
- וחייגתי את המספר של הבית שלי. הטלפון צלצל וצלצל וצלצל אבל
לא הייתה תשובה. אם ככה, אישתי עדיין לא בבית. זה כבר קצת
מדאיג, ולחלוטין לא רגיל. לרגע התבלבלתי ולא ממש ידעתי מה
לעשות. איך בכלל אני אמור להגיב למצב כזה? אישתי היא הבן אדם
הכי צפוי בעולם. אין זה רגיל שהיא תהיה מעורבת בדבר לא צפוי.
נראה שעליי לחזור הביתה לראות מה קורה.
כנראה שזה סתם ההחלטה שקיבלתי כי רציתי ללכת הביתה ולברוח
ממקום העבודה השנוא הזה, עם כל האנשים שלא היכרתי עד עכשיו
וכעת שאני מכיר מתחילים ממש להיות מאוסים בעיניי. בכל מקרה
הייתי די בטוח שהולכים לפטר אותי מאד בקרוב, כי אני אף פעם לא
עשיתי שום דבר ורק סיפקתי תירוצים והסברים פתטיים ללמה לא
ביצעתי את המוטל עליי, כך שזה לא נראה לי יותר מדי קריטי
להפסיד יום עבודה, ועוד כשמשהו קרה לאשתי.
יצאתי החוצה. התחלתי חוצה את המשרד במהירות לכיוון המעלית. אבל
לרוע המזל היה זה היום הכי רע בשנה, אם כי הדבר עוד לא היה
ידוע לי, ולא הייתה מעלית זמינה - מה שהביא לכך שנאלצתי לחכות
שתגיע אחת, מה שאומר שלא יכלתי להתחמק מאילן, שהתקרב
אלייבצעדים מהירים. "מה קרה לך קודם?", הוא שאל. שיניתי נושא
מהר: "אני חייב ללכת. כרגע הודיעו לי שאשתי בבית חולים". הוא
עשה פרצוף מודאג, אבל לשמחתי לא זכיתי לשמוע את דעתו על
האירוע, כי המעלית בדיוק הגיעה ואני ברחתי משם.
נכנסתי למכונית. שנאתי מכוניות ושנאתי לנהוג, ואין לי מושג למה
למדתי. אך הדבר לא שינה במאומה - היה עליי למצוא את אשתי! למען
האמת, כל הדחיפות הזו הייתה מאולצת. כלומר, ידעתי שכך היא הדרך
הנכונה לנהוג - היא אשתי, אז אני אמור לדאוג לה. אבל למען האמת
לא חשתי מודאג אפילו קצת. הייתי די אדיש לכל העסק.
בעודי נוסע חשבתי על היום הזה כדגם מוקטן לכל החיים שלי. אמנם
זה לא היה הרעיון הכי חכם, כיוון שזה לא היה סתם יום אלא היום
הכי גרוע בשנה, אבל באותו רגע לא ידעתי את זה, אז חשבתי לעצמי
- הכל פה לא נכון. כאילו שאני נולדתי בזמן הלא נכון במקום הלא
נכון, לא יודע אם כל העולם ככה או שזה בעיה מקומית; אבל אני אף
פעם לא מרגיש שדברים הם איך שהם אמורים להיות. אני לא אמור
לשנוא כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה דברים בחיים שלי, זה לא
טבעי. לא יודע אם זה אשמתי או אשמתם של כל היתר, אולי יש לי
ציפיות מוגזמות. אבל תמיד אני מסתובב עם ההרגשה הזו, כאילו
משהו לא בסדר, לא כמו שהוא אמור להיות, כמו ציורים שמוחבאים
בהם פגמים ואתה צריך לנסות למצוא אותם. אבל לא הצלחתי למצוא את
הפגמים האלה, רק הרגשתי שהם שם.
אותו היום נראה בינתיים רק כהדגשה של כל אותם פגמים. אני
מתעורר בבוקר ומרגיש שמשהו לא בסדר בבית, אחרי זה הולך לעבודה
- שם בכלל הכל נראה לא בסדר ולא במקום, ובמיוחד במיוחד לא
בשבילי. ועכשיו אני נוסע הביתה עם התחושה המשונה הזו כאילו אני
נוסע בכיוון הלא נכון, למרות שנסעתי בדרך הזו כבר מאות פעמים.
אלא שכל הדברים האלה אינם יוצאי דופן, אני תמיד מרגיש כך. זוהי
השגרה שלי, שלצערי אני שונא, ומשך כל חיי תמיד הייתה לי שגרה
דומה, שגם בה לא הייתי בדיוק מאוהב. העניין הוא שדברים אף פעם
לא משתנים - בטח, מקומות משתנים, אנשים משתנים, מחוייבויות
מתות ונולדות חדשות; אך תחושתי, ההרגשה השבורה הזו, נותרת זהה
תמיד.
אז נזכרתי שבכל זאת היה היום עניין שהוא מחוץ לשגרה. אישתי לא
הייתה בבית מהבוקר. אולי לכם זה לא נראה כמו כזה עניין משונה,
אבל זה כי אתם לא מכירים את אשתי.
הכרתי את אשתי לפני חמש שנים, במהלך עבודתי. התחתנו שנתיים
מיום הכרותנו, כי זה מה שאנשים מבוגרים עושים, הם מתחתנים. זהו
ההמשך הבריא של קשר. אך באופן כללי מערכת היחסים שלי עם אשתי
הייתה רק עוד אחת מבין אינספור קשרים אחרים שלי עם נשים, שאף
פעם לא היו ממש בסדר. כן, זו באה וזו הולכת; אך כרגיל, אני לא
אוהב את מי שאני איתה, ומי שאני כן אוהב לא אוהבת אותי. כך
שאיני יכול להגיד שממש אהבתי את אשתי, לפעמים היא הייתה בסדר
ולפעמים עיצבנה אותי, אבל בכל זאת איכשהו מצאתי את עצמי נשוי
לה. יש רגעים שנדמה לי שמישהו אחר חי את החיים שלי בשבילי, ואז
אני מתעורר, מסתכל סביבי ואומר - מאיפה הגיעו כל הדברים האלה,
ומה לי להם? מדי פעם זה מעציב אותי. לרוב אני מקבל את זה כחלק
מהחיים שלי, אפילו מהאישיות שלי.
בין תהייה אחת לשנייה הגעתי הביתה. עוד מעלית. אולי אני אקח את
המדרגות הפעם? לא, אין לי כח, פחות מדי שעות שינה. אחכה
למעלית. בכל מקרה, איפה הייתי? סיפרתי על אשתי. ובכן, אשתי היא
אמנית. כך היא מגדירה את עצמה, ואני מושך בכתפיי ומקבל את זה,
למרות שכבר די הרבה זמן שאין לי מושג מה זה אומר. האם היא
ציירת? פסלת? סופרת, משוררת, האם היא עושה משהו אמנותי? אולי.
אני לא רואה סימנים לכך, על כל פנים. אבל מה זה משנה? היא
אמנית, היא בעצמה אומרת כך. כנראה שזה מה שאמנים עושים, יושבים
בבית כל היום, שוכבים במיטה או על הספה, או מדברים בטלפון. לי,
שעולם העסקים השחית את מוחי, זה נראה כמו סתם בטלה.
בכל מקרה, כאמור, אשתי אינה מרבה לצאת מהבית. היא עסוקה מדי
בפעילותיה האמנותיות, כמו קריאת עיתונים, או הזמנת כל חבריה
האמנים, שמשתכנים בבית, שאני חושב ששייך לי, ולא יוצאים ממנו
עד שעות לילה מאוחרות. לעולם היא איננה מבקרת את חבריה, תמיד
הם מבקרים אותה. בגלל זה נראה לי משונה כל כך, שהיא לא בבית
כבר כל כך הרבה זמן. בכלל, היא לא הייתה בבית כשרק התעוררתי?
הרי היא ישנה עד הצהריים כל יום.
הגעתי עד דלת ביתי. הדלת הייתה נעולה, פתחתי אותה ונכנסתי
פנימה. אכן, אשתי לא הייתה שם עדיין. אלא שעל השולחן במטבח
מצאתי לכך הסבר, בצורת פתק בכתב ידה. היה לה כתב עגול כזה,
מסודר, ברור. לא היה לכתב שלה אופי. קראתי את הפתק.
טוב, נראה שאשתי עזבה אותי. כך סתם, בוקר אחד, לפני שהתעוררתי
אפילו, בלי אזהרה מוקדמת, אשתי בשלוש השנים האחרונות החליטה
לעזוב את הבית ואותי, כשהסיבה היחידה שהיא מציינת היא שנמאס לה
להיות תקועה בחור הזה והיא רוצה לגור בעיר גדולה. בדקתי
ונוכחתי לדעת שכל חפציה אינם. טוב, אמרתי לעצמי, נראה שהיא
הלכה.
לאשתי היו כל כך הרבה סיבות יותר טובות לעזוב אותי. הראשונה,
לא אהבתי אותה ולא ממש נראה לי שהיא אהבה אותי, למרות שאמרנו
את זה אחד לשני כמה פעמים. אני לא רציתי ילדים וכל הזמן
התחמקתי מזה, כי זו הייתה מחוייבות אחת של החיים כמבוגר שפשוט
לא הייתי מוכן לקבל עדיין בשום אופן. לא ממש התייחסתי אליה,
ולא טרחתי להקדיש זמן במיוחד כדי לדבר איתה. בקיצור הייתי בעל
די מסריח. זה לא שהיא הייתה אישה כזו טובה, אבל אם היא כבר
עוזבת אותי, היא יכלה למצוא סיבה הרבה יותר טובה מהדבר הטיפשי
הזה שהיא המציאה.
חוץ מעצם תחושת הכשלון שבעזיבה, שכן לא ככה אמורים להתנהל
נישואין של אנשים מבוגרים, הרי שקשה להגיד שהייתי עצוב במיוחד.
לא שהייתי שמח, פשוט לא הייתי כלום. זה לא נראה לי עניין
גדול.
פתאום הרגשתי - רגע, זה לא נכון. אשתי בשלוש השנים האחרונות,
וזוגתי בחמש, כרגע עזבה אותי, ואני אפילו לא שמתי לב לכך
בבוקר. ניסיתי נואשות לשכנע את עצמי שכן איכפת לי מזה, כי היא
הייתה ממש בסדר, אפילו ניסיתי להאמין שאולי בעצם כן אהבתי
אותה, באיזשהו מקום. אבל אז קרה הבלתי צפוי ומרוב שניסיתי
לשכנע את עצמי, התחלתי להאמין בזה. למרות שידעתי שהאמונה הזו
תחלוף ברגע שאני אראה אותה שוב, יצאתי לחפש אותה. הרגשתי די
טוב עם ההחלטה הזו - הנה, סוף סוף אני מתנהג כאדם אחראי. אשתך
ברחה לך בתירוצים טיפשיים? צא לחפש אותה!
החלק הראשון עבר בלי בעיות: יצאתי החוצה. אבל לגבי הלחפש אותה,
זה קצת בעייתי. כי איפה אני אמור למצוא אותה? בתל אביב?
ירושלים? מוסקבה? יש הרבה ערים גדולות בעולם. בסוף החלטתי
לנסוע ל"ירקוני", מקום שאיננו, בעקרון, עיר גדולה, אבל הוא כן
מסעדה / פאב / מועדון / מקום שאנשים יושבים בו בלי שום סיבה
נראית לעין, שהיא סחבה אותי לשם הרבה, אז חשבתי שאולי היא תהיה
שם.
האמת ששנאתי את "ירקוני". מקום גועלי, שנפגשים בו כל מיני
טיפוסים שאשתי מסתובבת איתם - כלומר, חבריה האמנים. מה הם
עושים בדיוק? נדמה שלעיתים נדירות הם שותים, לעולם אינם
אוכלים, ובעקרון סתם יושבים ומעשנים, ומנהלים שיחות נורא
מעמיקות על נושאים נורא חשובים. אשתי הייתה סוחבת אותי לשם כל
פעם שהיה לשנינו רגע פנוי, כאילו המקום הזה זה מציאה גדולה.
לפעמים היא ניסתה להתחכך בחבורות המעשנים, ואז היא הלכה וניהלה
שיחות נורא עמוקות בזמן שאני ישבתי שם משועמם עד מוות, מפנטז
על היום שבו יהיה לי אומץ לבוא לאחד השולחנות האלה ולצרוח על
כולם לסתום כבר את הפה. איכשהו, תמיד בפנטזיות שלי זה היה
השולחן שבו ישבה אשתי.
אם היה דבר אחד שיכלתי לסבול במקום, זה היה קואיליציית
המכוערות. לא ככה באמת קראו להן, וסביר להניח שאם הן היו
יודעות שכך אני מכנה אותן, הן היו נעלבות. אבל בראש שלי זה
נשמע לי די משעשע אז המשכתי עם זה. עוד לא תיארתי מי אלה
בדיוק, נכון? בקיצור, אלה היו שלוש נשים משמינות, אף אחת מהן
לא מעבר לגיל שלושים אבל הייתה אווירה זקנה סביבן בלי קשר. אני
לא יודע מה לעזאזל הן בכלל עשו ב"ירקוני", אבל מבין כל האנשים
האחרים שם, שנראה לי שכבר הבנתם את הרעיון לגביהם, הן היו הכי
בסדר. הן תמיד ישבו באותו השולחן, והרבה פעמים הייתי הולך
ויושב ומפטפט איתן בזמן שאשתי מעשנת דברים מתוחכמים לאללה.
מכוניתי נעצרה בכנסה ל"ירקוני" - אפילו את השם של המקום תיעבתי
- ויצאתי החוצה. זה כבר יותר מדי נסיעות ליום אחד, ואיכשהו
ידעתי שזו לא האחרונה. אולי זה היה חוש שישי. בעצם, יותר סביר
להניח שהייתה זו הידיעה שאני אצטרך עוד לחזור הביתה. כשהתקרבתי
לדלת מספיק כדי להריח את הסיגריות, נעצרתי ושאלתי את עצמי אם
זה באמת שווה את זה. קול קטן במעמקי הראש שלי קיטר, שאני בכלל
לא אוהב את האישה הזו, ויותר טוב לי שהיא הלכה; אך בגלל שזה
היה היום הכי רע בשנה, הקול הזה נבלע בין עשרות קולות אחרים,
שלא קיטרו אלא צעקו הטפות מתחסדות: זו אשתך! מי יודע איפה היא
עכשיו? איך אתה יכול בכלל לחשוב על לא לחפש אותה? נכנסתי
פנימה.
המקום נראה פחות או יותר כרגיל. זיהיתי כמה מהפרצופים שם בתור
כאלה שאשתי נהגה לבלות עימם. כן, הנה השמוק הקטן שנראה כמו
אישה, שתמיד גרם לי לחשוב - אולי בעצם במעמקי ליבה גם היא
שונאת אותו, אבל פשוט אין לה כח להתמודד עם זה, כמו שלי אין כח
להתמודד עם כל האילנים ודומיהם. לרוב דווקא לא חשבתי על אילן,
הרי ממש הכרתי אותו רק היום, אבל רציתי לבחור דוגמא שאתם
תבינו. זה לא עקרוני. הנקודה היא שהוא היה שם, וגם עוד כמה
חברים שלה, ובזוית העין ראיתי גם את קואליציית המכוערות, אך
אשתי עצמה לא הייתה בשום מקום.
אם כן, נסעתי לכאן לשווא. הרגשתי ממש אבוד, כי אף פעם לא באתי
למקום הזה אם אשתי לא הייתה מכריחה אותי, וזו הפעם הראשונה
שהייתי שם לבד. מה אני בכלל אמור לעשות? לא רציתי לחזור מיד
הביתה. או אז עלה בדעתי שאוכל לשאול כמה מהחברים שלה, או לפחות
מי שהיא החשיבה כחברים שלה, והיו מדי פעם קורסים בבית שלנו,
יותר נכון שלי, אם הם יודעים היכן היא נמצאת. כן, אעשה זאת,
אמרתי לעצמי, להשתיק את כל הקולות האלה שדורשים ממני לעשות את
הדבר נכון. אעשה זאת עוד מעט. בינתיים הלכתי לבקר את קואליציית
המכוערות.
הן שמחו לראות אותי. נראה לי שהן רוחשות לי חיבה מסויימת, כי
מדי פעם אני מזבל קצת על כמה שהחיים דפוקים ואני דפוק, אבל
במיוחד העולם דפוק וכולם דפוקים וטיפשים. לא שאני באמת חושב
ככה; נמאס לי לחשוב על זה לפני כמה שנים טובות. אבל פעם הרגשתי
כך, ונראה שהן נורא נהנות ומזדהות שיש עוד מישהו עם אותן צרות
שיש להן. אז אני מזבל.
הבאתי כיסא והתיישבתי לידן. בהתחלה הייתה שתיקה. אז מה חדש, הן
שאלו. משכתי בכתפיי והשבתי שכלום, הכל אותו דבר. שיחות "מה
נשמע" ודומיהן תמיד נראו לי כמו השיחות השפלות ביותר. סתם
תירוץ לאנשים שאין להם שום דבר יותר טוב להגיד, אז הם מנסים
בצורה נואשת למשוך זמן, ושואלים שאלות טיפשיות שהתשובה אליהן
צפויה ובכל מקרה אינה מעידה שום דבר על הדובר. לכן תמיד
השתדלתי להימנע מלשאול אנשים מה שלומם, אך גם אם כן מצאתי עצמי
עושה זאת, שנאתי כשענו לי דברים כמו "אתה לא רוצה לדעת", כי
בעצם זה מחייב אותי להעמיד פני מסוקרן ולהמשיך לשאול למה האיש
הזה לא אומר את ה"בסדר" המיוחל, כשבעצם בכלל לא רציתי להיכנס
לשיחה. אני מניח שאני נשמע די קטנוני. לא איכפת לי. אני לא
יודע לדבר עם אנשים, כבר אמרתי? ואני גם נוטה לפטפטנות. נחזור
לשולחן שבו ישבתי, כשמולי שלושת השמנות.
אני דיברתי והן דיברו. אני סיפרתי כל מיני דברים שקורים אצלי,
והן סיפרו כל מיני דברים שקורים אצלן. לא היה משהו מיוחד.
למעשה, זה היה יום חלש מאד, משעמם וטרחני, כיאה ליום הכי רע
בשנה. השיחה שלי עם הקואליצייה הייתה מאולצת ועייפה, כאשר נדמה
שלאף אחד אין באמת שום דבר להגיד. למעשה בכלל לא חיבבתי במיוחד
את הנשים הללו. נכון שלא היה לי הרבה מבחר ב"ירקוני", אבל אין
באמת דברים נוספים שמשכו אותי אליהן. הן לא היו ממש מעניינות.
כשחשבתי על זה, הן היו מתות. כלומר, הן נשמו ואכלו ושתו וכל זה
בצורה פחות או יותר תקינה, אבל אני הרגשתי כאילו אני מדבר עם
יצורים מתים. כי מה היה חי בהן בכלל? כל הזמן פרצופים חמוצים
וסיפורים על כשלונות וחיים מבוזבזים. כל האווירה הזקנה הזו
סביבן, כאילו הן כבר סיימו את תפקידן בעולם הזה, זה נראה לי
באותו רגע דוחה.
אלא שאז נחתה עליי ההבנה, שלא סתם דיברנו שיחות כה ארוכות, אני
וקואליציית המכועורת: גם אני הייתי כזה. אכן כן, הדבר היה ברור
לי כעת. מה אני שונה מהן? חי את החיים שלי בחוסר רצון, לא רוצה
לקום ולא רוצה לישון, לא רוצה לעבוד ולא רוצה להתפטר, לא אוהב
את אשתי ולא רוצה לעזוב אותה. אי אפשר לקרוא לדבר הזה חיים.
וזה עוד השנים שאמורות להיות טובות! או אולי בעצם אני כבר קצת
מעבר לשיא. זה לא משנה, תמיד הייתי ככה.
כמה עצוב נראיתי לעצמי לפתע! אדם עדיין די צעיר, שכבר מרגיש
כאילו הוא ראה הכל, שחושב כמו זקן מריר שיושב בחדרו בבית האבות
כל היום ומקטר על איך פעם הוא היה מזיין אחת עשרה בחורות ליום,
והיום אף אחד לא רוצה להתקרב אליו בגלל ריח הפה שלו. לא אהבתי
את עצמי במיוחד באותה השנייה. אני כל הזמן מנתח מה אנשים
אומרים, מה אני אומר, מתעסק בדברים קטנוניים, עושה דברים שאני
שונא כי אני עצלן מדי לבטל מחוייבויות.
כמה טיפשי היה העניין עם אשתי. הרי ברור לכם שלא אהבתי אותה,
אפילו לא נהניתי מחברתה רוב הזמן, וחלק מהזמן היא אימללה אותי.
אך למרות זאת, דווקא כאשר סוף סוף נפטרתי ממנה, אפילו בלי
בעיות מיוחדות, מה אני עושה? הולך לחפש אותה. אני אף פעם לא
הבנתי את החיים האלה. אף פעם לא הבנתי איך אמורים להתנהג
במצבים מוזרים כמו זה של היום. בגלל זה אני עושה דברים מטופשים
כמו לנסוע ל"ירקוני" ולהטריח את עצמי לרדוף אחרי אישה - שאולי
אותה אני לא שונא, אבל להיות בחברתה כן.
אני מתנצל. הנה שוב אני מייגע אתכם בזיוני שכל סטייל אילן. אבל
רק רציתי שתבינו את המצב שבו נמצאתי באותו רגע, יושב עם מרפקים
על השולחן ומשעין את ראשי על כף ידי, מביט בשלושת הנשים השמנות
שאחת מהן בדיוק סיפרה על איך הכלב שלה נדרס תחת גלגלי המכונית
של בן דוד שלה, שכתוצאה מכך גם עשה תאונה ונשאר משותק בכל הגוף
חוץ מהנחיר השמאלי. או משהו כזה, לא ממש הקשבתי, הייתי עסוק
בכל הרחמים העצמיים והמחשבות המיואשות המתוארים למעלה.
ולענייננו - בדיוק הגעתי למסקנה שהדבר הזה שאני קורא לו חיים -
הוא לא ראוי לתואר הזה, וגם אני חצי מת. לפחות אני מודע לעצמי,
בניגוד לקואליצייה המדוברת, בגלל זה השארתי את זה רק כחצי. אין
טעם לבזבז עוד יום ועוד שעה על הדברים האלה, שפשוט מוציאים
אותי מדעתי, אלא אני צריך להתחיל לחיות את חיי כאילו שזה היום
האחרון שלי עלי אדמות. כן, חשבתי לעצמי, נמלא תקווה מחודשת:
אני זקוק לשינוי. לא עוד "ירקוני" ושיחות משעממות וניסיונות
שווא לענות על ציפיות שלא הבנתי אף פעם; מעתה אחיה כפי שאני
רוצה לחיות. קמתי, מלמלתי משהו על זה שאני מאחר לפגישה עם
ההורים שלי, ויצאתי מן המסעדה בצעדים מהירים ובטוחים.
פרצי אופטימיות בלתי מצופים, במיוחד כשהם מלווים בפרצי מרץ, הם
דבר שלילי מיסודו. אם היו מאשפזים אותי, אז היו צריכים לשים
עליי איזה מכשיר שישים לב מתי אני פתאום נמלא אופטימיות ו/או
מרץ, כדי שיוכלו לקרוא לצוות הרפואי שיכלא אותי ויעבור בי
שוקים חשמליים עד שזה יעבור לי. כל פעם שאני מתלהב ממשהו ומפתח
תקוות, זה אף פעם לא נגמר טוב, אז עדיף היה אם הייתי נשאר במצב
הרוח הבינוני הרגיל שלי.
היה יום די מגעיל בחוץ, כיאה ליום הכי רע בשנה. זה היה מין יום
כזה, שלא הולך לרדת בו שום גשם, אבל קר בחוץ בצורה מחרידה ויש
רוח שאיכשהו תמיד נושבת בכיוון ההפוך לזה שאתה הולך בו. אלא
שאני הייתי, כאמור, עסוק בלהיות אופטימי ולחלום על חיים טובים
יותר, אז זה נראה לי כאילו השמש מבצבצת בין העננים, כמו כדי
לסמל את התקווה החדשה המופיעה בתוך החיים האפורים שלי. למען
האמת, זה היה יותר העננים שהלכו וכיסו את השמש לאיטם. אולי
בעצם גם זה לא נכון, וזה רק נדמה לי ככה כי עכשיו אני חושב
בצורה שלילית? למה שזה יהיה איכפת לי? או לכם, לאותו עניין?
אופטימיות נוטה להיות מלווה בספונטניות, וזה בעיה כי אני לא
יודע להיות ספונטני. כל דבר אצלי, אם אני לא חושב עליו הרבה
יותר מדי לפני שאני עושה אותו, אתם יכולים להיות בטוחים שאני
אחשוב עליו ממש הרבה יותר מדי אחרי שאעשה אותו. אבל הרוח שזרמה
בדמי אמרה לי שעליי לעשות מהפך בחיי. אלא שזה כל מה שהיה לאותה
רוח להגיד לי. ניסיתי להחליט לאן, בדיוק, אני אמור ללכת עכשיו,
ודי התקשיתי להגיע למסקנה. איך, בעצם, אני אמור להפוך את חיי?
מה אני בדיוק אמור לשנות? לא ממש מצאתי תשובה.
כך עמדתי, בקור המקפיא של היום הכי רע בשנה, והבטחון העצמי
המוזר הזה שתקף אותי קודם כבר החל להיסדק. אז נכון, יצאתי
בצעדים בטוחים וגאים מ"ירקוני". לצאת משם בהחלט היה הדבר
הראשון והנכון לעשות. אלא שזה היה צעד די קטן, ואחריו אפשר
להגיד שנתקעתי, מביט סביבי ומנסה להחליט מה הצעד הבא שעליי
לקחת. כך הלכה וחלפה לה מן העולם הספונטניות המעטה שעוד הצליחה
להיכנס בי, וחזרתי להיות כבד ומבולבל כרגיל.
התחלתי לדאוג, שמא קואליציית המכוערות תבחין בי, כיוון שעדיין
עמדתי קרוב למסעדה, אז התחלתי להתרחק משם, לכיוון איפה שהחניתי
את המכונית. אם כבר עמדתי לידה, גם נכנסתי אליה.
נזכרתי שאני שונא לנהוג ואני שונא מכוניות. כעת שוב הצלחתי
להגיע לאיזו מסקנה: עד עתה, כל מה שעשיתי היום היה טעות ענקית.
למרות שאני שונא לנסוע במכוניות, זה מה שעשיתי, ולאיזו מטרה?
כדי להגיע למסעדה שאני שונא במטרה להציל נישואין שפחות או יותר
שנאתי. לא כך אמור אדם שמנסה להיות מאושר לחיות את חייו; כך
אמור לחיות אדם שעושה מאמצים גדולים להגיע לאשפוז כפוי הרבה
לפני הגיל שבו אמורים להתחיל לאשפז אותך. במקום לנסות להחזיר
את אשתי, אני צריך לשמוח שהיא עזבה, ולהתחיל את החיים החדשים
שלי, בלעדיה.
כמובן שזה הכל היה שטויות וסיסמאות כי גם ככה, זה שהיא הייתה
אשתי לא אומר שהיא הייתה גורם דומיננטי במיוחד בחיים שלי. קשה
לי לחשוב על משהו שהשתנה בצורה דרסטית בחיים שלי לאחר עזיבתה.
אבל הייתי באותו רגע במצב רוח של לקבל החלטות הרות גורל
שנוגעות לכל קיומי על פני כדור הארץ. ההחלטה הראשונה הייתה
להפסיק לנסוע במכונית. אלא שלא יכלתי פשוט להשאיר אותה שם, כי
בכל זאת שילמתי עליה די הרבה כסף, אז התנעתי והתחלתי לנסוע
הביתה. שרידים אחרונים של נחישות דעכו ומתו.
כן, חשבתי, עכשיו אני פועל נכון. אני אנהג הביתה, אבל שם אני
אשאיר את האוטו הזה ולא אגע בו יותר. ואני אסדר מחדש את הדירה
בהתאם לשינוי שחל באנשים שגרים בה. באמת ובתמים הרגשתי כאילו
אני מתקדם לאנשהו בתכנית הנואשת להציל את עצמי מלהיות איש
קנטרן וקטנוני לנצח. פתחתי את החלונות והדלקתי את הרדיו. זו
הייתה תחושה נחמדה, האמת. למרות שזה היה די טיפשי והכל, זה היה
רגע חביב למדי. אמנם השירים ברדיו היו משומשים ושגרתיים, אבל
היה להם איזה קסם באותו רגע, כי לא שמעתי רדיו כבר שנים. גם
הרוח שנשבה על פניי הייתה די נחמדה. הרגשתי טוב. זה היה בהחלט
רגע יפה, שנבלע בתוך כל היום הרע הזה. באותו רגע ידעתי מי אני
ומה אני. הייתי בדרך לעשות שינויים גדולים, לחיות חיים חדשים.
הייתי בדרך להיות אדם מאושר יותר, שלם עם עצמי. הייתי בדרך
להיכנס בעמוד חשמל.
ובכן, מבין כל הדברים שהייתי בדרך לעשות, רק האחרון יצא לפועל.
זה יכל להיות דימוי נחמד לחיים שלי: מרוב שאני מנתח דברים בראש
אני לא שם לב למה שישר לפניי ומתרסק. אני עצמי לא נפגעתי
בהתנגשות, אבל המכונית לקחה את זה די קשה, שלא לדבר על עמוד
החשמל. יצאתי מהמכונית והבטתי בתאונה שזה עתה הייתי מעורב בה.
בתום שקילה קצרה החלטתי שהדבר הנכון לעשות כרגע יהיה לברוח.
אז נכון שזה לא היה ממש הדבר הנכון לעשות, בשום קנה מידה.
אפילו באותו רגע כבר ידעתי שזה לא נכון. אבל ממש לא היה לי כח
לחכות, ולהסביר מה קרה לכל הסקרנים מסביב, ואחרי זה להסביר
למשטרה, ולחברת החמשל ולביטוח ולאלוהים יודע מי עוד. אז קיבלתי
החלטה בוגרת שאני פשוט אלך משם, ואולי כל העניין הזה יעלם
מעצמו, ואני לא אצטרך להסביר כלום לאף אחד.
אלך, ארוץ, מה ההבדל? על כל פנים, התרחקתי משם לפני שמישהו שם
לב שאני הייתי הנהג חסר הזהירות. זה לא אשמתי, התאונה הזו,
תמיד שנאתי לנהוג. תמיד ידעתי שאסור היה לתת לי רשיון נהיגה,
וזה רק עניין של זמן עד שאני אעשה תאונה. אני ונהיגה אף פעם לא
הסתדרנו טוב ביחד. הייתי בהלם כשנתנו לי רשיון, זה ממש עירער
את האמון שלי ברשויות.
איפה הייתי כעת? האזור נראה לי מוכר בצורה עמומה. טוב, אני לא
בדיוק חי במטרופולין, וכל מקום פה תמיד נראה קצת מוכר. המשכתי
ללכת.
טוב, אין יותר מכונית, ואין יותר שינוי גדול בחיים שלי. יש לי
נטייה להפוך כל דבר לסמלי, והעובדה שזה מה שיצא מכל ההחלטה
הגדולה לעשות מהפך בחיי די הוציאה לי את הרוח מהמפרשים סופית.
כבר נגמר לי הכח לעשות שום דבר באותו היום, וכל מה שרציתי היה
להגיע הביתה ולנוח. אלא שגם את זה לא בדיוק ידעתי איך לעשות,
כי הייתי די אבוד ברחובות שנראים קצת מוכרים, אבל לא מוכרים
מספיק. אז המשכתי ללכת, בתקווה להגיע למקום שאני מכיר בסופו של
דבר.
אולי זה היה עוזר אם הייתי מרוכז. אבל איכשהו לא הצלחתי להתרכז
בלנסות למצוא את הדרך שלי הביתה. למעשה, אפילו התקשיתי לנסח
בתוך ראשי מה בדיוק אני מחפש ולאן מועדות פניי. למרות זאת
המשכתי ללכת, תחת איזשהו מעטה של בטחון עצמי - צעדים גדולים
ולא מהוססים, כאילו שיש לי מושג, ולו הקלוש ביותר, לאן אני
הולך.
יש אנשים שעושים את זה סתם לכיף, הליכה לשם הליכה, כי זה עוזר
להם "לנקות את הראש". או משהו כזה. בשבילי זה אף פעם לא עבד.
השוטטות של אותו היום דווקא הייתה מוצלחת יחסית, במובן זה שלא
השתעממתי ממנה כבר אחרי שתי דקות. ככל שהרחקתי ונאבדתי בתוך
האזור הלא מוכר הזה, כך הלכו צעדיי ונהיו פחות ופחות בטוחים.
גם מצב רוחי לא היה בעלייה. עוד צעד ועוד צעד, חצי שעה עברה.
כעת כבר לא ממש הלכתי, יותר התנדנדתי קדימה. הייתי עייף.
ציינתי כבר שבאותו היום הייתי עייף בצורה בלתי רגילה? כשאתה
עייף הכל מגעיל. העיניים שלך רוצות להיעצם, אתה רוצה לעצום
אותן, אבל אתה לא מרשה לעצמך. זה נראה כאילו מישהו העביר את
העולם להילוך איטי, וכל צעד נוסף הוא אילוץ נורא, הכל כבד
ועייף וגועלי, כאילו אני נושא על גבי משקולות אדירות.
התיישבתי על ספסל. אני אוהב ספסלים. הסתכלתי על פרצופים של
אנשים. חלקם החזירו לי מבט, חלקם לא. אף אחד לא נראה ידידותי
במיוחד. נדמה היה שכולם מכוערים באותו יום, כולם לובשים בגדים
שנראים כמו פיג'מות, לכולם יש הבעות חמוצות. אני שונא אנשים
שלא מחייכים אף פעם. אני שונא אנשים שלא צוחקים אף פעם. מלבדי
ישבו על הספסל עוד שתי נשים רוסיות זקנות. הן לא דיברו, רק
ישבו אחת ליד השנייה בשקט והביטו לשום מקום. העיניים שלהן היו
פקוחות, אבל אף אחד לא יכל לשכנע אותי באותו הרגע שהן חיות. מה
עושה את שתי הנשים האלה חברות? האם הן קובעות להיפגש בידיעה
שכל שהן יעשו יהיה לשבת אחת ליד השנייה ולשתוק? ואם כן, מדוע
הן ממשיכות להיפגש? משום מה, השאלות האלה הטרידו אותי נורא,
ולא הבנתי למה. איכשהו זה נראה לי כאילו הנשים הזקנות הן
איזשהו דימוי לכל החיים האפורים של כל אזרחי העולם המערבי
המודרני המקולל הזה, אבל לא יכלתי להסביר מדוע. וכך שוב חזרתי
להתעסק בעצמי ולא בנשים הזקנות. אני חושב שאני קצת יותר מדי
עסוק בי. עברה כבר שעה מאז התאונה שעשיתי.
בשלב כלשהו הבחנתי שאיש מבוגר נוסף עומד ליד הספסל. נראה כאילו
הוא עומד שם כבר די הרבה זמן. העניין הוא, שהוא לא היה עד כדי
כך מבוגר שאני יכול להגיד עליו שהוא קשיש. למרות זאת, משום מה
הוא פנה לזקנות שישבו על הספסל ואמר להן - "היום כבר לא קמים
לזקנים, אה?". היה ברור שהדברים מופנים אליי. הרגשתי נורא לא
נעים, ומיד קמתי ופיניתי לו מקום והתנצלתי, ואפילו הלכתי משם
מהר, מחמת הבושה.
רק לאחר שהלכתי כמה מטרים חשבתי על כמה זה טיפשי. למה שאני
אפנה לו מקום בכלל? הוא לא היה כזה זקן. סתם איש מבוגר ועייף
שמחפש מקום לשבת. הוא יכל לבקש ממני, לכל הרוחות. אבל לא, הוא
צריך לבקש זכויות יתר. וברגע שהוא אמר את זה הייתי חייב לקום,
אחרת הייתי ממש בן אדם רע. שנאתי את הזקן המזוייף הזה וכל
מערכת הנימוסים המזוייפת שחייבה אותי לקום. בכלל, ממתי לזקנים
יש מונופול על ספסלים? גם אני כבר לא צעיר. אני מרגיש בן חמש
מאות.
מישהו עבר לידי. הוא עישן. ממש בשנייה שעברתי בסמוך אליו, הוא
נשף עשן. זה היה היום הכי רע בשנה, אפילו אני כבר התחלתי לחשוד
בכך. הרוח הייתה כמובן לכיווני. העשן עף ישר לתוך הפרצוף שלי.
זה היה מגעיל. כמה שתיעבתי את האיש המעשן הזה. הייתי יכול
בקלות להרוג אותו, אם לא הייתי ממשיך ללכת. לא הייתה לי בעיה
עם מעשנים, אבל העובדה שהאיש הזה בחר לנשוף את העשן שלו ישר
עליי חיסלה כל אפשרות למחשבה רגועה והגיונית. אנשים כמוהו הם
הטיפוסים שהורסים את העולם, בין היתר. לא עזרה העובדה שהוא לא
נשף עליי בכוונה; להיפך, דווקא בגלל זה זעמתי עוד יותר - הוא
מגעיל אפילו מבלי לנסות, זה בטבע שלו.
בשלב זה התחלתי להבחין שכל אדם שבאתי איתו במגע באותו היום
באיזושהי צורה, או ששנאתי אותו או שהוא הרגיז או הגעיל אותי.
זה היה קצת עצוב, חוסר החברותיות הזו, ותוך שנייה בערך הזעם
שלי על האיש המעשן נעלם ונשאר רק יאוש, עייפות נפשית נוראה
שאין מפלט ממנה. אני צריך להגיע הביתה, אמרתי לעצמי. לא טוב
לתת לי להסתובב לבד ברחובות.
בשלב זה כבר בכלל לא היה לי כח לברר איפה אני. גם הרעיון של
להזמין מונית הביתה לא קסם לי במיוחד באותו הרגע, כיוון שהשיחה
שאצטרך לנהל עם הנהג נראתה לי כדבר קשה במידה בלתי אפשרית ממש.
אמנם כל שאצטרך לומר הוא לאן ארצה להגיע, אבל זה כבר יותר מדי.
לא יכלתי לתאר את עצמי אוסף מספיק כוחות להגיד שום דבר לאיזה
נהג מונית עצבני. במקום זה הסתובבתי, העיניים שלי תקועות
במדרכה הסדוקה - בשל כך גם התנגשתי בדי הרבה אנשים, צמחים,
עמודי חשמל. מדי פעם הייתה הרוח מעיפה עליי איזה נייר או שקית.
זה היה זוועתי. שוב הרגשתי כמו מישהו שעושה טעות נוראית אבל לא
יכלתי להגיד מה בדיוק לא בסדר. כבר לא זכרתי שום דבר מכל
הדברים העקרוניים שחשבתי עליהם קודם. ידעתי רק שאני רוצה להיות
כבר בבית.
אלא שאז פנתה תשומת לבי לעניין אחר. מרחוק שמעתי מוזיקה. עצרתי
מהליכתי לרגע והרמתי את הראש. וניסיתי להתרכז במנגינה ולא
בקולות הרחוב. כאשר עברה מכונית לידי ברעש גדול יחלתי לה
במלמול שתתרסק בצומת הקרובה ושהנהג ימות ביסורים. נדמה היה לי
שאני מזהה את מה שהתנגן מאי שם. התחלתי ללכת לאותו הכיוון.
ככל שהתקרבתי, הגעתי למסקנה - כן, זה מוכר לי. אני מכיר את
השיר הזה. שמעתי אותו כבר עשרות פעמים. אבל לא הצלחתי לזהות
אותו בשם. המשכתי להתקרב, עד שיכלתי לראות את הדירה ממנה בקעה
המנגינה. התקרבתי עוד. כן, עוד שנייה אני אזהה את זה. עמדתי
כבר ממש מחוץ לדירה. מה זה יכול להיות? בינתיים נוסף לכלים
שניגנו הצטרף זמר. או אז, רגע לפני שנזכרתי בשמו של השיר,
המוזיקה נפסקה. סתם כך, מבלי שהשיר נגמר, ובלי שהתחיל להתנגן
במקומו שיר אחר.
חרא, צעקתי ובעטתי בגדר. לאחר מכן מיהרתי להביט סביבי, ונוכחתי
לדעת שאיש לא ראה אותי. הייתי עצבני. רק עמדתי לזהות את השיר,
כמובן שיפסיקו אותו. דברים כאלה קורים רק לי. אני הופך כל דבר
לעניין סמלי, והסמליות פה נראתה לי עגומה במיוחד. אל תשאלו
למה. פשוט נראה לי שכל העסק הזה לא יכול להיות, בשום פנים
ואופן, דבר טוב. מצב רוחי המשיך לצלול בקצב מסחרר.
הרמתי את הראש שוב. רגע, גם האזור נראה לי מוכר. אלא שאת זה
הצלחתי לזהות באופן כמעט מיידי. נמצאתי ליד הבית של חבר שלי,
יוסי. זו לא הייתה הדירה שלו שממנה באה המוזיקה, אבל הם היו
שכנים שלו. חשבתי לבקר אותו. תמיד שנאתי שמפתיעים אותי, אז
החלטתי להזהיר אותו קודם. הושטתי יד לטלפון הסלולרי שלי,
ונזכרתי שהוא נשאר במכונית ההרוסה. לא נורא, ממילא שנאתי אותו.
חיפשתי קצת ומצאתי טלפון ציבורי די מהר. שמחתי מאד לגלות שיוסי
בבית.
"מה אתה עושה עכשיו?", שאלתי. הוא לא ממש הבין מה פשר השאלה
הזו, ובתום השתהות קצרה ענה - "רואה טלוויזיה?". "איכפת לך
שאני אקפוץ אליך?", שאלתי. הוא לא שמע מה אמרתי ותמה: "מה זה
כל הרעשים האלה? מאיפה אתה מתקשר?". "מהטלפון הציבורי ליד הבית
שלך". "איך הגעת לשם?". "מה זה השאלה הזו? ברגל. איכפת לך שאני
אקפוץ אליך?". "מה אתה עושה כאן בכלל?". "אני לא רוצה לדבר על
זה. לא כרגע. נו, אני יכול להיכנס אליך או לא?". "אתה לא נשמע
טוב. קרה לך משהו?". התעצבנתי על חברי משכבר הימים יוסי,
ואמרתי לו: "תראה, תענה לי כבר, כן או לא, אני יכול להיכנס?".
הוא אמר שכן. ניתקתי ותוך בערך חצי דקה כבר הייתי בבית שלו.
התיישבתי על הספה הקרובה ביותר שמצאתי. נאנחתי את אחת האנחות
הארוכות ביותר שנתקלתי בהן בחיים שלי. אמרתי ליוסי שהיה לי יום
רע. "אתה רוצה לשתות משהו? אתה לא נראה טוב", הוא אמר. "אני לא
נראה טוב, אני לא נשמע טוב", גיחכתי, "אני מתחיל לחשוב שאתה לא
אוהב אותי". יוסי נראה מודאג. האם יתכן שבאמת נראיתי עד כדי כך
רע? "אתה מרגיש בסדר?", הוא שאל. "עזוב", עניתי, "יש לי
האנגובר מסרטים גרועים וחלומות מנופצים". "אתה רוצה לדבר על
זה?", אמר יוסי, שהביא לי בינתיים כוס מים, בלי שביקשתי.
ראיתי שחברי באמת חושב שיש משהו שאוכל אותי, והיה רוצה שנדבר
על זה. אבל אני לא הייתי במצב רוח לחלוק את רגשותיי העמוקים
ביותר עימו באותו רגע. הייתי יותר במצב רוח של להגיד דברים
משונים בלי שום סיבה נראית לעין. בכל זאת ניסיתי להכריח את
עצמי לשתף פעולה איתו. "תראה", אמרתי, "אל תדאג לי. אני בסדר.
זה לא שאני הולך לחתוך לעצמי את הורידים עוד שנייה או משהו.
סתם, היה לי יום רע".
"מה היה כל כך רע בו?" שאל יוסי. "אוף, לא יודע להסביר",
השבתי, "פשוט. יום רע, בקיצור. אשתי עזבה אותי ועשיתי תאונה
שנראה לי שהפכה אותי למבוקש במשטרה אבל זה - זה לא חשוב הדברים
האלה, כי לא בגלל זה אני אומר שזה היה יום רע". יוסי הנהן. הוא
היה אחד מאותם יחידי סגולה שהייתי מוכן ויכול לדבר איתם יותר
משלוש דקות רצופות מרצוני החופשי. למרות זאת, לא התחשק לי
להתחיל לבכות על מר גורלי באותו רגע. אבל נראה שדווקא זה מה
שיוסי מצפה ממני, אז נכנעתי.
"תראה, קורה לך לפעמים שאתה מתעורר על רגל שמאל? שאתה מרגיש
ששום דבר לא הולך לך נכון? אז אצלי כל החיים הם ככה". כך
פתחתי, אבל נראה לי שאת ההמשך אחסוך מכם, כי כבר שמעתם את
היבבות העייפות שלי. יותר מפעם אחת. אבל אני לא כזה, באמת לא.
אני לא כמו אותו אילן הנודע לשמצה. זה היה רק יום רע, ובימים
רעים הכל נראה אבוד, אבל למעשה, אני טיפוס אופטימי. יוסי
האזין, נראה קשוב מאד, אפילו מתעניין בכל השטויות שלי, שאפילו
אותי כבר כמעט הפסיקו לעניין.
כשסיימתי סוף סוף לדבר קשה להגיד שהרגשתי יותר טוב. הרגשתי
מרוכז בעצמי בצורה חולנית, ושאני מבזבז את זמנו של חברי המכובד
יוסי, שכעת אמר: "תראה. אני לא יודע מה להגיד לך". קמתי
ממקומי. נמאסה עליי כבר הישיבה הזו. יוסי נשאר יושב, ונראה
מוטרד. "אל תדאג", זרקתי לעברו, מתקדם לעבר החלון, "זה סתם
משהו זמני. מחר אני כבר אשכח מזה". אבל לא נראה שהוא שמע אותי
והוא שאל - "מה אתה אוהב לעשות?".
השאלה הזו הייתה בעייתית ביותר. "לא יודע", עניתי. יכלתי אולי
להמציא איזו תשובה אם הייתי חושב על זה יותר. אבל זה לא היה מה
שרציתי לעשות. "אתה צריך למצוא משהו שאתה אוהב", אמר יוסי,
"ולהתמקד בו. אין שום דבר?". "אוף אני לא יודע", אמרתי בחוסר
סבלנות, "מה זה משנה? אני יכול להגיד לך מה אני לא אוהב. זה
קל". "נו, תגיד", ענה.
חיככתי ידיי בהנאה. כל מי שאומר שקיטורים הם לא אחת מההנאות
הקטנות-גדולות של החיים, כמו אכילה ושינה, לא יודע על מה הוא
מדבר. "בואו נראה. אני לא אוהב אנשים רציניים, ואני לא אוהב
כאלה שמחצינים את הרחמים העצמיים שלהם כל הזמן, זה פתטי, ואני
לא אוהב טיפשים וכאלה שחושבים שהם יותר טובים מכולם ומעזים עוד
להגיד את זה, או שכולם טועים חוץ מהם. בכלל אנשים יותר מדי
בטוחים בעצמם זה מעצבן. אני לא אוהב כאלה שמנסים להיות שונים
בכוונה. ואני לא אוהב אנשים שלא מבינים בדיחה. אני לא אוהב
אנשים שמזכירים לי את עצמי. אני לא אוהב כאלה שאומרים על עצמם
שהם 'בדכאון'. אני מקווה שאתה לא מבין מכאן שאני מעריץ אנשים
שמחים בצורה גועלית כזו. אני שונא מזוייפים וחנפנים ואנשים
מכוערים שלא מודעים לזה שהם מכוערים".
אמרתי את כל זה בנשימה אחת. זה לא שהלכתי להפסיק בקרוב, אלא
שיוסי קטע אותי באמירה קצת כועסת - "תפסיק עם זה כבר!". "מה?",
שאלתי, נעלב במקצת, "מה לא בסדר? שאלת מה אני לא אוהב, לא?".
"כן", הוא אמר, "אבל תפסיק להיות כזה ביקורתי". "מה הבעיה
שלך?" - הייתי יותר משועשע מכועס - "קודם אתה אומר לי להגיד מה
אני לא אוהב, וכשאני אומר אני ביקורתי מדי? אם לא הייתה לי
ביקורת על הדברים האלה, לא הייתי לא אוהב אותם, אתה לא חושב?".
"העניין הוא שזה בכלל לא מה שהתכוונתי", גם הוא קם, "התכוונתי
- דברים שאתה אוהב ולא אוהב לעשות".
"תראה", אמרתי לו, "אל תבין אותי לא נכון. אני מעריך את זה
שאתה מנסה לעזור לי והכל, אבל זה לא. זה לא מתאים כרגע. אני
יכול להגיד לך שאני לא אוהב לדבר על עצמי כל כך הרבה ברצף.
פשוט אין לי - אין לי מצב רוח לזה, אתה יודע? זה משעמם. כבר
דשתי בזה המון בראש שלי, תאמין לי".
יוסי נראה קצת נעלב. "טוב", אמר בשקט, "מה אתה רוצה שאני אגיד
לך?". "אוף", נהייתי כבר מתוסכל, "למה אתה כזה לחוץ היום?".
התיישבתי שוב. כך ישבנו, שותקים, כמה רגעים.
אנחנו חברים טובים, אני ויוסי. אני באמת נהנה מחברתו, וזה היה
מחווה יפה והכל, כל הפרצוף הרציני כמו של פסיכולוג הזה שהוא
עשה. אבל זה היה מעצבן, כי לא זו השיחה שקיוויתי לנהל באותו
רגע. "יאללה", אמרתי, קם שוב פעם, "מצטער שהטרדתי אותך ותודה
שהקשבת לכל החרא הזה שלי. נראה לי שאני אלך עכשיו". "איך אתה
חוזר?", הוא שאל. למראה המבט הסתום על פניי הוסיף - "אמרת
שעשית תאונה, אז איך אתה תגיע לבית שלך?". "אה נכון", נזכרתי
והושטתי יד לכיס. אז שמתי לב שאיבדתי את הארנק שלי.
"איזה זין", צעקתי וניגשתי לבעוט בקיר, אבל אז נזכרתי שזה לא
הקיר של הבית שלי, אז זה לא מנומס. יופי, ממש תוספת חביבה, גם
אין לי ארנק עכשיו. אני צריך עכשיו להתלונן במשטרה - רגע, אני
לא מבוקש במשטרה? העדפתי לא לחשוב על זה. יוסי שאל: "אתה רוצה
שאני אסיע אותך?". לא הייתה לי ממש ברירה.
הנסיעה הייתה שקטה מאין כמוה. לי לא היה מה להגיד, ויוסי נראה
די נעלב מכל מה שקרה כרגע בדירה שלו. רציתי להגיד לו שזה לא
אישי, סתם לא בא לי לדבר על זה, אבל לא היה לי כח. יותר מדי
דברים רעים קרו באותו יום. עדיף לשתוק ולהוריד פרופיל לזמן
הקרוב.
למרות החלטתי זו, השתיקה נהייתה מעיקה בסופו של דבר, והרגשתי
כאילו מישהו מאיתנו צריך להגיד משהו. כיוון שיוסי ממש לא נראה
כאילו הוא מתנדב למשימה זו, אמרתי אני: "אתה יודע, אנחנו -
אנחנו הטרגדיה של המאה העשרים ואחת, אה? עלינו עושים את כל
הסרטים האלה, כותבים את כל הספרים. יאפים משועממים בגיל העמידה
שנבהלים כל יום מכמה שהחיים שלהם ריקניים. ממש מרגיש כמו
סלבריטי". כל האמרה הזו הייתה די מטופשת, אז לא אתייחס רק
לסיום הסופר-מטופש שלה.
יוסי בלם את המכונית די בפתאומיות, והצביע לכיוון תימני זקן,
רזה בצורה גועלית למדי, שקיבץ נדבות בפינת הרחוב. "אתה רואה
אותו?", הוא שאל, די בעצבנות, "הוא הטרגדיה של המאה העשרים
ואחת. לא אנחנו". "אוף", מלמלתי, "למה אתה מקשיב לי?". אפילו
לא טרחתי לתקן אותו, שעוני היה תמיד, אבל ריקנות יאפית היא די
סממן של תקופתנו. ישבנו והסתכלנו אחד על השני.
"טוב", אמרתי, נבוך עד עמקי נשמתי, "אני כבר רואה את הבית שלי.
נראה לי שאני ארד כאן". יוסי שתק. "אז תודה", הוספתי. יוסי
שתק. "ותודה גם על ההסעה", אמרתי, ויוסי שתק. "ביי", התחננתי
לתגובה בעודי פותח את הדלת של המכונית ויוצא. יוסי שתק. סגרתי
את הדלת. יוסי נסע.
זה היה זוועתי. לא שיש לי זכות לבוא אליו בתלונות, אבל הוא היה
ממש עצבני מדי היום. מה הוא מצפה ממני בכלל? עשיתי לו משהו?
בסך הכל לא רציתי לדבר כל כך. ואמרתי משהו קצת טיפשי בנושא לא
מעניין. מה הפרצוף החמוץ הזה אמור להביע? אני אצטרך איזו שיחת
הבהרה איתו.
הלכתי לכיוון הקבצן התימני. הוא היה מכוער כמו אני לא יודע מה.
כמובן שזה לא מה שאמורים להגיד, אבל זה באמת הדבר הראשון ששמים
לב אליו, לא? או שאולי זה רק אני? פתאום נמלאתי ביאוש תהומי על
כך שזה מה שאני רואה באדם המסכן והנזקק הזה, סתם זקן מכוער
ורזה מדי. אם מישהו היה מעיר הערה כזו, הייתי כבר צולב אותו
בראש שלי כטיפש, שטחי, חסר רגשות. אבל בעצם, זה מה שאני באמת
חושב.
נכנסתי לבית שלי בשפל. הדבר הראשון שעשיתי היה להישכב על
הרצפה. הרגלים ותיקים לא מתים. לרצפות תמיד היה איזה קסם
בעיניי שמעולם לא יהיה לספות, מיטות וכיסאות. השעה הייתה שעת
אחר הצהריים, כך שנותרו עוד שעות רבות עד שאלך לישון. החלטתי
שלא אצא עוד מהבית יותר לאותו היום, יהיה מה שיהיה, כי כבר
הבנתי כעת שכנראה זה היום הכי רע בשנה אז פשוט עדיף לתת לו
לעבור.
עם כל אהבתי לרצפה, היא שיעממה אותי די מהר וחיפשתי תעסוקה.
מוזר היה לי נורא שעדיין אף אחד לא פנה אליי בקשר לתאונת פגע
וברח מקודם, עוד בהתחשב בזה ששכחתי את הארנק שלי שם. מעניין מה
יקרה בעתיד. אולי יפטרו אותי מהעבודה. בטח אני אצטרך לשלם קנס
גדול. ולהסביר למשפחה שלי איפה אשתי. אוי, זה הכי נורא. הם לא
מבינים כלום. בעצם אולי לא כל כך מעניין מה יקרה בעתיד. מעניין
יותר מה יש בטלוויזיה.
היכולת שלי לשרוף שעות מול הטלוויזיה היא עניין ראוי לציון.
אני יכול לפתוח בסרט ערבי משנת שישים וארבע ולהיות מרותק למשך
שלוש שעות. אני יכול לראות תכניות אירוח זולות עד שהמח שלי
יתפוצץ. אבל הכי אני אוהב סדרות קומיות. הן אף פעם לא מצחיקות
אותי. זאת אומרת, מדי פעם כן, סדרה אחת או שתיים. אבל אני לא
רואה אחת או שתיים - אני רואה עשרות. כל אימת שמגיע לידיעתי
שיש סדרה קומית בטלוויזיה, אני אפתח ואראה, לא משנה עד כמה היא
גרועה, קיטשית, או לא מצחיקה, במידה כזו שאפילו הקהל באולפן לא
צוחק. אל תשאלו אותי למה. זה פשוט מה שאני אוהב לעשות. אשתי
תמיד הייתה צוחקת עליי שאני רואה את החרא הזה. זונה. אשתי
לשעבר, הכוונה.
טוב, "אוהב" זו הגדרה גמישה. זה שורף זמן. והרי למה אני חי, אם
לא כדי לשרוף את הזמן שלי בצורה היעילה ביותר? לא, יעילה זה לא
נכון. עזבו. אני עייף מדי לחשוב על מילים נכונות. אתם יודעים
כמה זמן לא ישנתי כמו שצריך? ראיתי טלוויזיה שעתיים וחצי. אבל
עניין מוזר, דווקא באותו יום הגוף שלי לא הגיב לזה בצורה הטובה
ביותר. זה עשה לי כאב ראש נוראי, אז כיביתי את הטלוויזיה
והלכתי לקחת כדור נגד כאב ראש.
אבל עניין מוזר, הגוף שלי גם לא הגיב ממש טוב לכדור נגד כאב
ראש. אני חושד שזה בגלל שזה היה היום הכי רע בשנה. הרבה דברים
מוזרים קרו בו, כשאני חושב על זה. כדורים תמיד עשו לי תחושה
מוזרה בבטן. אבל באותו היום הכדור עשה לי בחילה נוראית.
כעת כל צרותיי הנפשיות כבר נשתכחו, בעוד אני סובל מכאבי בטן -
למעשה, גם מכאבי ראש, עדיין - זוועתיים, מתפתל מכאבים בעודי
שוכב במיטה. הלכתי לשירותים. הקאתי. פעם רציתי לכתוב ספר על
איש שמקיא את נשמתו בשירותים של פאב, אבל באופן מילולי. בסוף
לא כתבתי את הספר. בדיוק כשסיימתי להקיא נשמעה דפיקה בדלת.
אוף, תראה את עצמך, מלמלתי לעצמי. אני נוטה לחשוב בקול. זה בטח
תסביך כלשהו. אתה עלוב. אתה פתטי. אתה מרגיש כמו חרא, אתה נראה
כמו חרא. אתה מדבר לעצמך בגוף שלישי, בקול, כשיש מישהו בדלת.
כדאי שתלך לפתוח ותסתום את הפה. "רגע!" צעקתי, והלכתי להחליף
חולצה. מי זה בכלל יכול להיות? בטח השוטרים שבאו לעצור אותי.
בטח יש פרס של מיליון דולר על הראש שלי. בעצם לא בטוח.
פתחתי את הדלת. "שלום", אמרה האישה. "אה - שלום?", אמרתי,
מבולבל מעט כיוון שהברכה שלה הייתה לבבית, כאילו הכרנו אחד את
השני. רגע, חשבתי, כנראה שזה אומר שאנחנו בעצם מכירים אחד את
השני. אבל מי זו? אה וואלה, זאת כלנית.
אני מוכרח לציין שכלנית זה השם הכי צולע ששמעתי בחיים שלי. גם
כן שמות יאפים מזויינים. תסלחו לי, כשאני עייף אני מקלל.
בקיצור, כלנית. היא עצמה לא יאפית מזויינת, היא דווקא בסדר. לא
פגשתי אותה משהו כמו עשר שנים. "את רוצה להיכנס?". היא הנהנה
ונכנסה.
"איך אתה מרגיש?", היא שאלה, "אתה לא נראה טוב". נפלתי על הספה
שלי. באמת הייתי מאד עייף, אתם יודעים. אולי בגלל זה כל הסצינה
לא נראתה לי טיפה משונה, שמישהי שלא דיברתי איתה עשר שנים
פתאום קופצת לביקור פתע. "עזבי", השבתי, משועשע מאד מהדבר שאני
הולך לומר, "אומרים לי את זה הרבה. כנראה שאני סתם מכוער". היא
גיחכה אבל לא נראה שהיא חשבה שזה מצחיק.
אוי לא, חשבתי, לא עוד פרצופים מודאגים ושאלות "מה קורה איתך".
פתאום הבנתי שזה לא בסדר, היא באה אליי מאמצע שום מקום אחרי
שכבר סיימנו כל התקשרות בינינו באופן פחות או יותר רשמי,
ואנחנו מדברים עליי? זה לא הגיוני? "אל תיעלבי או משהו",
אמרתי, "כאילו - לא איכפת לי שאת פה והכל, אבל - מה את עושה
פה?".
"האמת היא שבאתי להתנצל", היא ענתה. "להתנצל? על מה?", תמהתי.
"טוב זה לא מדוייק. לא באתי במיוחד. פשוט הייתי בסביבה וזכרתי
שהבית שלך כאן, ואז גם נזכרתי שיש משהו שאני חייבת לך התנצלות
עליו, אז באתי". כמה מחמם לב.
"בכל אופן", היא המשיכה, נבוכה למדי, "אתה זוכר את דנה?".
הנהנתי. "אז היא. נפטרה. בתאונת דרכים. זה היה לפני חמש שנים.
ובזמנו אני הייתי אמורה להודיע לך על ההלוויה שלה, כי שמעון
חשב שזה יהיה נכון שאתה תבוא, למרות שכבר לא היית בקשר איתנו,
כי פעם הייתם מיודדים, אתה ודנה. אבל אני, לא יודעת, לא זכרתי
להודיע לך ומאז לא ממש הרגשתי בסדר עם עצמי בקטע הזה. אז עברתי
פה ורציתי להתנצל".
עיכלתי כל מה שהיא אמרה לאט לאט, משפט אחר משפט, עד שהבנתי
ונזכרתי בכל מי מדובר. כלנית, דנה, שמעון - כולם היו שמות
מוכרים. כולם היו חברים שלי פעם. אבל איבדתי איתם קשר כשעזבתי
את העיר הגדולה ועברתי לחור הזה.
לא ממש ידעתי מה להגיד, אז המשכתי לשבת שם ולהנהן. בסופו של
דבר נשתררה שתיקה וכלנית - אוי כמה שהשם הזה צולע - אמרה:
"טוב. אז זהו. רציתי להתנצל". "קיבלתי", הפטרתי. "אז אני חושבת
שאלך עכשיו", אמרה היא, "יש לי עוד דברים לעשות". "טוב",
אמרתי, "אני אלווה אותך החוצה".
אני יודע שזה הופך אותי לנבזי וחסר רגשות וכל הבלה בלה הזה,
אבל הפגישה איתה די שיפרה את מצב רוחי, למרות שהדבר היחיד
שהתחדש בפגישה זו היה שידידתי לשעבר מתה. כי העניין הוא,
שהאנשים האלה לא שכחו אותי, למרות שלא דיברתי איתם כמה שנים,
והם עדיין ראו בי חלק מהם כשהיה צריך לאחד את כולם מחדש, גם אם
בנסביות לא משמחות במיוחד. לא ממש העציב אותי שדנה מתה, כי
האמת היא שאף פעם לא ממש היכרתי אותה. ומה שכן היכרתי לא ממש
חיבבתי. ביום מחורבן שכזה ובשעה מחורבנת שכזו מספיק היה במחווה
הקטנה הזו כדי לגרום לי להרגיש יותר טוב. ואז כלנית נפלה.
צריך להיות מוכשר כדי ליפול במדרגות שמובילות לדירה שלי. זה
בסך הכל גרם מדרגות קצר, מואר היטב, עם מעקה. אבל יותר משצריך
להיות מוכשר ליפול שם, צריך להיות מוכשר להיפצע שם. אבל כלנית
נפלה ונפצעה והייתי צריך לקחת אותה לבית חולים, וזה שהרגשתי
קצת יותר טוב נהיה כבר לא ממש רלבנטי.
אני שונא בתי חולים. תמיד שנאתי בתי חולים. כלנית? היא בסרד
והכל, לא דיברתי איתה עשר שנים, לכל הרוחות. כבר קשה לי להגיד
שאני מכיר אותה, כי אנשים משתנים בפרקי זמן ארוכים כאלה. אז
פתאום אני צריך לסחוב אותה לבית חולים, ולדבר עם אחיות ורופאים
ופקידות ובני משפחה? איזו מין דרישה מרגיזה זו, רק כי היא כזו
מגושמת שהיא לא מצליחה לרדת במדרגות? כל המחשבות האלה רצו לי
בראש כל הזמן, מה שגרם לי להרגיש בנוסף לכל כמו בן אדם מגעיל
במיוחד. אני ביקורתי מדי, זה בדם שלי.
לכלנית היו כל מיני שברים אבל הרופאים אמרו שהיא תהיה בסדר ממש
בקרוב. ישבתי איתה בחדר שנתנו לה בבית החולים, מרגיש כמו חתיכת
חרא שוב פעם. כמה שהייתי עייף. רציתי ללכת לישון מוקדם היום,
אבל עכשיו כבר הייתה שעת לילה מאוחרת. הייתי מותש לחלוטין מן
ההתרוצצות והביורוקרטיה וההמתנה האינסופית שבבית החולים, בשביל
האישה הזו, שאני כבר בקושי מכיר. רציתי להיות בבית. אבל חיכיתי
שהיא תתעורר. לא יודע אפילו מה רציתי להגיד לה. פשוט הרגשתי
שזה הדבר הנכון לעשות. הדבר הבוגר לעשות. אני כבר בחיים לא
אהיה איש בוגר, אז עדיף להעמיד פנים וזהו. בסוף היא התעוררה.
"תודה", היא אמרה, "היית ונשארת בן אדם טוב". אני טיפוס שאוהב
מחמאות בצורה בלתי ניתנת לתיאור - אם כי הדבר בהחלט לא ניכר
עליי - אבל כבר לא הערכתי את זו. רק הנהנתי. רק רציתי לישון.
בכל זאת הצלחתי לחשוב, שהיה אפשר להחליף אותי בבובה שמהנהנת
ואומרת "אה" ו"טוב".
זה היה יום רע. זה היה יום נורא. זה היה כבר מגוחך. זה היה כבר
קומי. זה היה כבר מעייף. הרמתי את הראש. הבטתי בכלנית דרך זוג
עיניים כואבות. "את בחרת לבקר אותי", הצלחתי איכשהו להרכיב את
המילים, "בזמן ממש ממש לא טוב. לא טוב לי, לא טוב לך. לא טוב
לאף אחד". "באסה לי, אה?", הגיבה כלנית. חייכתי. סחבתי את עצמי
החוצה בלי להגיד שלום. לקחתי מונית הביתה. התפלאתי שעוד לא
עצרה אותי משטרה. עליתי במדרגות ונכנסתי הביתה.
נפלתי עם הפנים למיטתי. מחר, מחר יהיה בסדר. אני אסדר מחר את
העניינים עם כלנית. אני אסדר מחר את העניינים עם יוסי. באמת לא
הייתי ממש בסדר כלפיו היום. אני אסדר מחר הכל. אני אלך ואשלם
את הקנס שלי או מה שלא יהיה על העמוד חשמל. עצמתי את העיניים.
חיכיתי לשינה, אך זו סירבה לבוא.
הטלפון צלצל. קמתי וניתקתי אותו. לא, זהו זה. היום הזה היה רע
בצורה גרוטסקית, ועכשיו הוא נגמר. נעלתי את כל הדלתות
והחלונות. חזרתי למיטה. בסוף אני אירדם, אני תמיד נרדם בסוף.
היום היה שפל. מכאן יהיה יותר טוב. או שאני אגמור כמו אילן, או
כמו הנשים האלה מ"ירקוני". אבל אין סיבה שמחר לא יהיה כבר יותר
טוב. ומחרתיים עוד יותר. מכאן אפשר רק לעלות. צריך ללמוד לקח.
זה מה שקורה כשלא ישנים.