אני זוכרת שהיו שם המון אנשים... כל כך הרבה... כמו נמלים
קטנות... כל כך הרבה אנשים שמובלים לתוך ההסעה... שום מילה לא
תוכל לתאר את החנק שחוויתי. דרכו עלי, הכו אותי, מחצו אותי,
היה כל כך מחניק שכבר ויתרתי על הזכות לנשום אוויר שעדיין לא
זכה לשימוש, כל מה שרציתי זה רק לרדת מההסעה הזאת, לא משנה לאן
היא תגיע, לא משנה אם זאת הסעה חד כיוונית, רק שתיגמר.
כאשר ירדתי מההסעה, חבולה וחלשה, רציתי לעצור שניה להתאושש -
אבל נסחפתי עם הזרם.
חברה שלי, שהגיעה בהסעה השניה, צעקה לי מרחוק, רציתי לבוא
לקראתה, לשאול לשלומה אבל נסחפתי עם זרם האנשים העצום. שהגעתי
למקום הזה, שנראה כמו אוסף של מבנים עצומים אפורים ומאיימים,
חבורה של אנשים צעקנים וכוחניים הושיבו אותי ואת הסובבים אותי
בצרחות אימים.. כאילו אנחנו לא... בני אדם.
לאחר שהאיש שלבוש בחליפה הסביר לנו על המדים שנאלץ ללבוש
והעבודה שנאלץ לעשות ועל העובדה שאין טעם שבכלל נעלה על דעתינו
לנסות לברוח,העונש יהיה יותר כבד מעצם השהות שלנו במקום הנוראי
הזה, חילקו אותנו למן שני גושים-גוש א' הלך לבניין הראשון וגוש
ב' לבניין השני, בניין שבקעו ממנו צווחות אימים. את גוש ב' לא
ראינו יותר, מישהו אמר לי שהם גם ככה לא היו שורדים את מה
שאנחנו עומדים לעבור, אז עדיף היה מראש לגאול אותם מיסוריהם .
באותו יום קיבלתי את המספר שלי, גם חדר קיבלתי. חדר קטן וצפוף
שמכיל בתוכו כמויות עצומות של אנשים! 40 לפחות! שניסיתי לשאול
איך לעזאזל אני אמורה לחלוק חדר עם 40 אנשים, צעקו עלי צווחות
אימים לחזור לטור שלי ולא להוציא מילה מהפה.
היום הזה, היה רק ההתחלה של מסע ארוך, מסע שמעטים שרדו אותו עד
הסוף. היום הזה ישאר בי כצלקת לכל החיים, צלקת שתלווה אותי עד
יום מותי, לכן אני מרגישה את הצורך הזה לדבר, הצורך שהמילים
שלי יעברו הלאה.

היום הראשון של כתה י' יכול להיות באמת דבר נוראי, אבל תהיו
חזקים!