בסוף העולם לא יהיו עוד בגידות.
בסוף העולם אף אחד לא ישקר, יגנוב או ירצח.
בסוף העולם יהיה רק טוב.
למה?
כי זה סוף.
וסוף זה תמיד טוב.
סוף זה גם סוג של התחלה, נכון? אז אחר כך יהיה יותר טוב? או
יותר רע?
בסוף העולם טיילתי ברחוב, כי בסוף אין הרבה מה לעשות, כמו
מסיבה טובה שנגמרה וכל מה שנשאר זה קצת צחוק ומעט אנשים,
שרוקדים, ואולי קצת שתייה. אבל בסך הכול זה רק לחכות, עד
שמישהו יילך הביתה ראשון.
לא היו אנשים ברחוב. בכל זאת זה סוף העולם, צריך להתכונן.
היה קריר שם, בסוף העולם.
העצים היו כרגיל, הרוח נשבה כרגיל וגם רעש החריקות של הנעליים
שלי על הבטון היו די רגילות, אבל העולם היה שונה.
בחדשות אנשים אמרו, שסוף העולם הגיע, והיו כל מיני פרשנים,
שניסו להסביר את זה. אבל סוף העולם הוא די חסר הסבר, לא?
חשתי רע.
לא הספקתי כלום, לא עשיתי דבר ועכשיו הסוף הגיע. ולא רק הסוף
שלי, הסוף של כולם.
היה בזה משהו מנחם.
לא רק אני אעלם, לא רק אני לא הספקתי לעשות דבר, אף אחד לא
הספיק לעשות משהו.
חשתי כאורח בעולם, הרי הסוף קרוב, ואף אחד לא יישאר כאן? לכן
אני אורח, כולם כאן בעולם אורחים.
ראיתי את חיי עוברים מול פניי.
ראיתי את הילדות, ראיתי את ההתבגרות.
וכל אלה היו מיותרים.
הרי מה כל מה שעברתי משנה, אם אני עומד למות? אם העולם קרב
לסופו?
חשבתי, שיש סיבה, שאולי יש פתרון.
אבל העולם עמד להגיע לקצו, ולא השארתי אפילו זיכרון, כל מה
שעשיתי מיותר.
אולי היה עדיף ולא הייתי נולד בכלל.
רצתי ברחוב, ללא כל סיבה, כמו כל חיי.
ראיתי חנויות, שהכסף עדיין היה בהם על הדלפק. ראיתי מכוניות
פתוחות, שהמנוע שלהן עדיין חם. כשאנשים גילו, שסוף העולם קרב,
הם פשוט עזבו את כל מה שהם עשו והלכו לעשות משהו חשוב.
אבל מה כבר חשוב, כשסוף העולם מגיע?
מה אדם יכול לעשות, כשהוא יודע שסופו קרב? ללכת לדבר עם
המשפחה? לעשות את כל מה שהוא חלם לעשות כל חייו? לקפוץ מבניין
ולהרגיש שמתת כמו גדול, לפני כולם?
אבל למי אכפת אם מתת, כשסוף העולם קרב?
תחושת הייאוש הזאת הייתה גדולה. כל העולם שרר בייאוש אינסופי.
הייתי מיואש בעצמי. רצתי ברחוב ללא מטרה, אולי עמוק בלב
קיוויתי למצוא דרך לחיות.
לא הודיעו ברדיו או בטלוויזיה, שסוף העולם מגיע. לא היו כרזות
ענקיות ברחוב, שאמרו שסוף העולם מגיע.
אנשים פשוט ידעו, שסוף העולם מגיע.
הם חשו זאת בלב.
אין דבר נורא יותר מהידיעה של מיליארדי בני אדם, שהם עומדים
למות.
חלק מהאנשים חשבו, שהזמן לעבור לעולם הבא הגיע. חלק חשבו,
שהשטן עומד להשמיד את כולנו. היו כאלה, שחישבו תוצאות מתמטיות
ואמרו שזה מדעי.
והיו אנשים כמוני.
אנשים מיותרים, אנשים שלא עזרו לאף אחד.
אנשים, שפשוט לא עשו דבר.
אף אחד לא טרח להגיד לנו לעשות משהו. כולם היו עסוקים מדי
בהתכוננות לסוף העולם.
לפחות הם לא טרחו להאשים את אלה, שלא עושים דבר. בלב הם קיללו
אותנו על שלא עזרנו ולא עשינו דבר, אך למי היה זמן לצעוק
עלינו, כשהסוף קרב?
האדם נעשה אנוכי, כשהוא יודע, שהוא יכול למות.
בין דמעות ובין כאב פשוט רצתי.
אף פעם לא אהבתי במיוחד לרוץ, אבל ללכת נראה לי נורא מיותר.
רציתי לבכות, רציתי לצעוק, רציתי הכול וגם לא רציתי כלום.
פשוט הרגשתי מריר, מריר על שלא עשיתי כלום עם חיי, מריר עם
העובדה שלא אוכל לעשות דבר.
רק בעזרת סוף העולם הצלחתי להגיע להחלטה לעשות משהו עם חיי, רק
בסוף העולם הבנתי שאני לבד עם הרוח.
אז התיישבתי על הרצפה המלוכלכת, אף אחד כבר לא ינקה אותה.
הבטתי אל השמיים וראיתי עננים. היום נראה רגיל, אך סוף העולם
קרב.
לא רציתי ללכת, רציתי להישאר בעולם.
רציתי להיות האחרון, שיכבה את האור ויסגור את הדלת.
אך זה לא יקרה לעולם...
ברגעים האחרונים נותר לי רק לזכור את הרגעים היפים של החיים,
את מה שבאמת הצלחתי לעשות ואת כל האהבות.
הרוח הניעה את שערי כאשר חיוך נמרח על פניי.
קידמתי את הסוף, קידמתי אותו בברכה.
וחיוך.