מלאכים באמריקה
מאת: טוני קושנר

הדמות: באזיל, חברו של פראיור ואח המטפל בבית החולים במחלקה
של חולים סופניים, בעיקר איידס. הוא מדבר עם לואיס.

אתה יודע מה הבעיה שלך, לואיס? הבעיה שלך היא, שאתה כל-כך מלא
בזבל חם ומבעבע, שהאזכור של השם שלך לבדו מושך זבובים.
למעלה באוויר, בדיוק כמו המלאך, רחוק מדיי מפני האדמה מכדי
להבחין בפרטים. לואיס והרעיונות הנשגבים שלו. רעיונות נשגבים,
זה כל מה שאתה אוהב. "אמריקה" היא מה שלואיס אוהב. ובכן, אני
שונא את אמריקה, לואיס. אני שונא את הארץ הזאת. כל מה שהיא, זה
רעיונות נשגבים וסיפורים ואנשים גוססים ואנשים כמוך.
הליצן, שכתב את ההמנון הלאומי שלנו, ידע בדיוק מה הוא עושה.
הוא שם תו כל-כך גבוה עבור המילה "חופש", שאף אחד לא יוכל
להגיע אליו. זה היה מכוון. שום דבר על פני האדמה לא נשמע פחות
כמו "חופש" עבורי.
אתה תבוא איתי לחדר 1013 בבית החולים, אני אראה לך את אמריקה.
סופנית, מטורפת ואכזרית.
אני חיי באמריקה, לואיס, זה קשה מספיק. אני לא צריך לאהוב
אותה. את זה אתה תעשה. כל אחד צריך לאהוב משהו.

הדמות: האם המורמונית. בובת תצוגה, שהתעוררה לחיים, ומדברת
עם הרפר, שהרגע שאלה איך אנשים משתנים.

זה משהו, שקשור באלוהים, אז זה לא נחמד במיוחד.
אלוהים מבתר את העור עם ציפורן אגודל מחודדת מהגרון עד הבטן
ואז מחדיר יד ענקית ומטונפת פנימה. הוא תופס בצינורות המדממים
שלך והם מחליקים כדי להימנע מהאחיזה שלו, אבל הוא לוחץ חזק.
הוא מתעקש, הוא מושך ומושך עד שכל הבפנים שלך נקרע, והכאב!
אנחנו אפילו לא יכולות לדבר על זה. ואז הוא דוחף את הכל חזרה
פנימה, מלוכלך, מסובך וקרוע. זאת נותרת המשימה שלך לתפור. ואז
לעמוד שוב. ולהלך סביב. רק קרביים מבותרים מעמידים פנים. ככה
אנשים משתנים.
אני מריחה רוח מלוחה. זה אומר, שהוא חוזר. אז, את תדעי. אז, את
תאכלי אש.