הסיפור על נטע מתחיל בלילה אחד באמצע שבוע, בסוף נובמבר. באמצע
משמרת לילה.
היינו לבד, אני ונהג האמבולנס. קראו לנו לטפל בנטע בסביבות
שתיים בבוקר. קריאה פשוטה לבת חמש עם כאבי ראש. הגענו לפנימייה
של נטע. ילדה קטנה בכותונת לבנה, עם עיניי שקד חומות גדולות
ונוצצות מדמעות, שיער חום תפוס בשתי סיכות ופני בובה עגולות.
"שלום, בובה," אני מתכופפת אליה.
"אני לא בובה, אני נטע." היא עונה לי, ודוחפת כף יד קטנה
וחמימה אל תוך כף ידי.
ככה פגשתי את נטע.
המדריך אמר, שהיא מתלוננת על כאבי ראש מאז הצהריים. בהתחלה
שלחו אותה לנוח, אחר כך שלחו אותה לישון מוקדם. אבל כאבי הראש
לא עוברים. ולפי הנוהל, אחרי 12 שעות של תלונות, הם מחוייבים
להעביר את הילד להשגחה רפואית. הוא רצה לקחת אותה לרופא תורן
בקופת חולים, אבל הוא משגיח לבד באגף באותו הלילה, כי המדריך
השני חולה, בגלל זה הוא הזמין אותנו. הוא אמר, שנפנה אותה
ומישהו מצוות הפנימיה יבוא לפגוש אותנו בבית החולים.
אני שואלת אותה אם היא מוכנה לבוא איתי לרופא, שיטפל בה כדי
שלא יכאב לה הראש יותר. היא מסכימה.
אני עוזרת לה ללבוש מעיל, שקצת גדול עליה, כפפות וכובע צמר- כי
קר בחוץ וזה גורם לה להיראות קטנה עוד יותר, עטופה ככה, כמו
מתנה.
בתחילת הנסיעה היא יושבת עלי. היא מסתכלת בהערצה דרך החלון על
העיר בלילה. אחר כך אנחנו יוצאות מהעיר וחושך בחוץ, אז היא
מתחילה להסתכל על כל הדברים, שיש בתוך הרכב. אני לא רוצה,
שתפחד. אני שולפת מתוך אחד התאים כפפה ומנפחת אותה לבלון גדול.
מתא אחר אני מוציאה תחבושת ארוכה וקושרת אותה לבלון כמו חוט.
עכשיו אני מציירת על הכפפה פרצוף עקום ונטע צוחקת. צחוק, שאני
לעולם לא אשכח. היא רוצה, שאני אוציא עוד הפתעות מהארונות. היא
רוצה בלונים נוספים בשביל החברות שלה מהפנימייה. היא באמצע
לספר לי על אחת מהן, כשאנחנו עוברים על מהמורה בדרך והיא
משתתקת בפתאומיות.
המבט שעל הפנים שלה משתנה, הופך למופתע ומפוחד. העיניים שלה
מתמלאות דמעות, הבלון נופל לה מהיד והיא מושיטה אותה לכיוון
הראש. את היד השניה היא מושיטה אלי. אני מנסה לשאול אותה מה
קרה, אבל במקום זאת אני תופסת אותה, רגע לפני שהיא מאבדת
הכרה.
אני משכיבה אותה על המיטה באמבולנס, נותנת לה חמצן. אומרת לנהג
מה קרה. הוא מודיע בקשר לבית החולים, מפעיל סירנה ומאיץ. היא
פוקחת עיניים מבוהלות. אני מחייכת אליה. היא אומרת, שכואב לה
הראש. דמעות זולגות בדממה מזוויות עיניה והיא מחזיקה את היד
שלי בשתי ידים חזק חזק, להיות בטוחה, שאני לא אעזוב. אני לא
עוזבת.
היא מתחילה לפרכס בכפות הרגליים, ממשיכה להסתכל אלי דרך מסכת
החמצן. אני מלטפת את השיער ביד אחת, ובשניה אני ממשיכה להחזיק
את אותה כף יד קטנה.
אני יודעת, שאין לי יותר מזה מה לעשות בשבילה באמבולנס. אבל זה
בסדר, אנחנו בכניסה לבית החולים ואז יטפלו בה. 'בעוד רגע היא
תהייה בסדר', אני חושבת לעצמי באופטימיות.
בבית החולים באמת מתחילים לטפל בה מייד, כל כך מהר- שאני
נרגעת. נותנים לה תרופות, שואלים אותי שאלות, מבררים עליה
פרטים, מדברים עם הפנימייה. היא כבר לא מפרכסת. היא רגועה. אני
לידה, אני לא עוזבת. נהג האמבולנס מסתכל אלי מפתח החדר. בשלב
זה אנחנו בדרך כלל נפרדים מהמטופל וחוזרים לתחנה. אני שולחת
אליו מבט מבקש. הוא מהנהן והולך לבקש אישור מהמוקד להישאר בבית
החולים, עד שיצטרכו אותנו במקום בתחנה. הם מאשרים. אני נשארת
איתה.
רופאים נכנסים ויוצאים, בודקים אותה. מחליטים לשלוח אותה
לצילום ראש, T.C. זה לוקח בערך 40 דקות, בהם אני חייבת לעזוב
אותה. אסור להיכנס לחדר רנטגן.
אני מסבירה לה, שהיא צריכה ללכת לבדיקות ושאני לא יכולה ללכת
איתה, אבל שאני אחכה לה. היא מסכימה. האחות באה לקחת אותה
ומפילה את הבלון הלבן לריצפה. נטע מסתכלת על האחות במבט כועס
ומבקשת ממני לשמור לה על הבלון, עד שהיא תחזור. אני מסכימה.
בינתיים יש לנו מקרה אחר. נסיעה, הנהג קורא לי ואנחנו יוצאים.
אני לא זוכרת מה היה שם. אני לא מרוכזת. כל מה, שחשוב לי, זה
שנפנה את המקרה לאותו בית חולים. זה קורה.
אני מבקשת מהנהג לחזור אליה. אם יש מקרה, שיקרא לי. בינתיים,
שלא תישאר לבד. הוא מסכים.
היא עברה את הבדיקה. החזירו אותה לאותו החדר, בו היא הייתה
קודם. אני נכנסת. היא ישנה, כל כך קטנה במיטת בית החולים
הגדולה. אני נותנת לה את הבלון בחזרה. שמרתי עליו. היא תופסת
אותו ומחבקת אותו מתוך שינה ומחייכת. אני שואלת את האחות על
תוצאות הבדיקה. "אני לא אמורה להגיד לך, את לא קרובת משפחה."
היא פולטת במהירות, ואז מוסיפה בשקט: "התיק הרפואי שלה על
השידה לידה."
אני קוראת. בהתחלה האותיות לא ברורות, כתב של רופאים. אחר כך
המילים מתחילות להתחבר ואז מבעד לדמעות אני מבינה את משמעות
התוצאות.
לנטע יש מפרצת. עורק בתוך המוח שלה נקרע והדם נוזל שם ומפעיל
לחץ על המוח של נטע. זה קורה לילדים. לא בסבירות גבוהה, אבל זה
קורה. חייבים לנתח אותה בשביל להציל אותה, אבל המשפחה לא מאשרת
את הניתוח. אני לא מצליחה להבין איך בשיחת טלפון האפוטרופוסים
יכולים להחליט, שהם אינם מעוניינים בטיפול היחיד, שיציל את
נטע. המשפחה מסרבת לטיפול. הם לא רואים אותה, ישנה, מחבקת בלון
עם פרצוף עקום? איך הם יכולים להחליט על כזה דבר?
אני מתיישבת לידה על כיסא ומחזיקה את היד הקטנה.
רופא צעיר נכנס, רואה אותי.
"זו הילדה עם המפרצת?" הוא שואל. אני מהנהנת והוא לוקח מדבקה
עם הפרטים שלה מתוך התיק הרפואי ויוצא.
"יש לי מפלצת?" היא מסתכלת אלי במבט שואל.
"לא באמת," אני חושבת, "אחרת למה את בהכרה?"
יש לזה תשובה. האינדיאנים מאמינים, שיש שלב שבו הנפש נפרדת
מהגוף ולרגע הגוף לא סובל, אבל עדיין חי. הנפש מצליחה להפעיל
את הגוף באופן טהור, לתקשר עם הסביבה בהבנה מלאה. הרפואה
המערבית לא מדברת על נפש. היא גם לא יודעת להסביר מצב מאוד לא
נדיר, בו האדם חוזר להכרה מלאה, בלי כל כאב בדקות האחרונות
שלו. אבל הרפואה המערבית מצאה לזה שם, "ניצנוץ".
נטע מנצנצת כמו כוכב קטן, לבושה לבן. מחבקת בלון לבן של פרצוף
עקום. הפנים שלה עגולות, כמו מלאך. היא לא חיוורת כמעט.
העיניים שלי מלאות דמעות, דרכן נשבר האור סביב פניה של נטע
והיא נראית עוד יותר כמו כוכב.
"יש לי מפלצת?" היא שואלת שוב, ואני לא עונה.
היא יורדת מהמיטה, מחליקה לכיווני ומתיישבת עלי. הראש הקטן
מונח על הכתף שלי והיד מונחת בתוך היד שלי. אני מחבקת יד אחת
סביבה, משעינה את הראש שלי עליה, מלטפת כף יד קטנה.
"אני חושבת, שהרופא טועה," היא לוחשת לי, "המפלצת, שגורמת לכאב
ראש חזק חזק, הלכה. כי כבר לא כואב לי הראש בכלל. אני רק נורא
עייפה," היא אומרת ומפהקת, "תחזיקי אותי, עד שאני ארדם?" היא
שואלת, אך לא מחכה לתשובה והעיניים הגדולות נעצמות.
היא עוד לוחצת לי את היד ומחבקת חזק יותר את הבלון. אני מחזיקה
את היד הקטנה, מלטפת אותה בדממה ונותנת לדמעות לזלוג על לחיי.
עכשיו היא נושמת יותר ויותר לאט. הדופק שלה נהייה איטי,
השרירים שלה רפויים לגמרי. בשלב מסויים אחד המכשירים, שמחובר
לנטע, מתחיל לצפצף ברעש חזק. אחות נכנסת ומכבה את הציפצוף. יש
הוראה מצד המשפחה לא לבצע החייאה.
אני לא עוזבת אותה. הבטחתי לנטע, שאני אשאר איתה. אני נשארת
איתה, עד שהיה עוזבת קודם. היא מחייכת לעוד רגע ועוזבת. אני
מרגישה אותה קלה יותר, צפה בזרועותיי.
אני נשארת, מחבקת גוף קטן, קופסא ללא תוכן. האחות חוזרת אחרי
מספר דקות עם רופא, לוקחת את נטע ממני, רפוייה לגמרי ומניחה
אותה על המיטה. הבלון הלבן עם הפרצוף העקום נופל ומתגלגל על
הריצפה, ולנטע כבר לא איכפת. היא לא עושה פרצוף כועס לאחות.
הרופא קובע מוות.
אני רק חושבת על זה ש"זה כבר לא משנה. הקופסא של נטע ריקה.
הבלון עם הפרצוף העקום על הריצפה ולנטע לא איכפת."
אני מרימה את הבלון. אני מחבקת אותו חזק חזק בשביל נטע שלי,
הרי הבטחתי לנטע, שאני אשמור אותו בשבילה. אני עדיין שומרת
אותו בשבילה...
