מלאכים באמריקה
מאת: טוני קושנר

סצנה: זו הסצנה הפותחת של המחזה. הימים האחרונים של אוקטובר,
לוויה. הרבי איזידור חמלוו'יץ לבדו על הבמה עם ארון קבורה
קטן.

הדמות: הרבי מדבר בחוסר בהירות עם מבטא מזרח אירופאי, לא מסתיר
את היעזרו בערימת דפים עבור שמות בני המשפחה.

שלום ובוקר טוב. אני הרבי איזיזור חמלוו'יץ מבית האבות העברי
שבברונקס. התאספנו כאן הבוקר כדי לחלוק כבוד אחרון לשרה
איירונסון, אישה מסורה לבנג'מין (בינימין) איירונסון, גם הוא
מנוח, אם אוהבת ומטפלת של בניה מוריס, אברהם ושמואל ובנותיה
אסתר ורייצ'ל (רחל); סבתם האהובה של מקס, מארק, לואיס, ליסה,
מריה... אה... לסלי, אנג'לה, דוריס, לוק ואריק (ERIK). (מביט
בדף הנייר קרוב יותר) אריק? זה שם יהודי? (משיכת כתפיים).
אריק. משפחה גדולה ואוהבת. נאספנו כדי שנוכל להתאבל כולנו יחד
עבור האישה הצדקת והטובה הזאת.
(הוא מביט בארון הקבורה). האישה הזאת. לא הכרתי את האישה הזאת.
אני לא יכול לתאר במדויק את תכונותיה, או לעשות חסד עם
מידותיה.
היא היתה... ובכן, בבית האבות לעברים בברונקס יש רבים כמוה,
הזקנים, ועם רבים אני מדבר, אבל אם להיות כן, לא עם זאת שכאן.
היא העדיפה דממה. אז אני לא מכיר אותה ובכל זאת אני מכיר אותה.
היא היתה... לא אדם, אלא קהילה בפני עצמה. אלה, שחצו את
האוקינוס. אלה, שהביאו איתנו לאמריקה את הכפרים של רוסיה וליטא
- ואת איך שנאבקנו, ואיך שלחמנו, למען המשפחה, למען הבית
היהודי, כדי שאתם תוכלו לגדול לא כאן, במקום הזר הזה, בכור
ההיתוך הזה בו כלום לא ניתך. צאצאים של האישה המהגרת הזאת, אתם
אינכם גדלים באמריקה, אתם והילדים שלכם עם שמות הגויים שלהם.
אתם אינכם חיים באמריקה. המקום הזה אינו קיים. החומר שלכם הוא
חומר של כדר ליטאי, האוויר שלכם הוא אוויר הקהילה - מפני שהיא
נשאה את העולם הישן איתה על פני האוקיאנוס, בספינה, והיא הניחה
את זה בגאנד אווניו או בפלאטבוש, והיא לשה את האדמה הזאת
לעצמותיכם, ואתם העברתם את זה לילדים שלכם, את התרבות העתיקה
עתיקה הזאת והבית.
אתם אינכם מסוגלים לעשות את החצייה שהיא עשתה, מפני שמסעות
אדירים כאלה על פני העולם אינם קיימים יותר. אבל בכל יום
מחייכם את הקילומטרים של המסע הזה בין המקום ההוא והמקום הזה
אתם חוצים. כל יום. אתם מבינים אותי? בכם המסע הזה קיים. אז...
היא היתה המוהיקנית האחרונה, היא היתה. מאוד בקרוב... כל
הזקנים יהיו מתים.

סצנה: החלק השני של המחזה. הרבי ושרה איירונסון יושבים בגן
עדן, משחקים קלפים. פראיור שואל אותם למה כולם בגן עדן משחקים
קלפים.

(לפראיור) למה? (לשרה) דוס גוי ויל ויסן פאר-ווס מיר שפילן אין
קורטן. (ביידיש: הגוי רוצה לדעת למה אנחנו משחקים קלפים).
אוקיי. קלפים הם אסטרטגיה, אבל בעיקר משחק של מזל. בגן עדן הכל
ידוע. לשאלות הנשגבות, שוכבות כאן כמו עיתונים של אתמול, כל
התשובות. אז ממה מגיע תענוגו של גן עדן? חוסר החלטיות! בגלל
שאדוני, עם המלאכים, המאעכרים האלה, מי ייתן ושמם תמיד יהיה
נערץ וניסגד. זה הכל דיכאון וחידלון, וותר כבר ודי. אך עדיין
יש תאונה, בחפיסה הזאת של קלפי המשחק, עדיין ישנו הבלתי ידוע,
העתיד. אתה מבין אותי? זה לא כזה מכאני כמו שהם חושבים.
(מתרגם את שרה) היא אומרת, שתגיד ללואיס, שסבתא אומרת: מאז
שהוא היה ילד, הוא היה תמיד מתוסבך. אבל זה לא תירוץ. הוא היה
צריך לבקר, אבל היא סולחת. תגיד לו: אתה צריך להיאבק בכל יכול!
זו הדרך היהודית.