אבא יקר ואהוב שלי,
איך זה שאני תמיד קטנה בעיניך?
איך זה שלמרות כל השיחות המעמיקות
שניהלנו, כשני אנשים בוגרים,
על פוליטיקה, על עסקים, על העולם
תמיד כשאתה מביט בי,
אני רואה את השתקפותי בעיניך
והיא תמיד בת חמש
פוערת את עיניה-עיני
בתדהמה לנוכח העתיד המונח לרגליה?
איך זה שעל אף העלייה המתמדת
במניין טבעות השנים
בנבכי גזעו של עץ חיי
אני היום ולעד ילדתך הקטנה?
האם עיניך הן מעיין הנעורים
המבטיח לי חיי נצח של ילדות מאושרת?
ואולי קפאון זה של השנים הנוקפות
הוא המחיר שעלי לשלם
על אותה אהבה אינסופית
שעיניך מרעיפות על אותה ילדה קטנה
שמתחבאת בתוכי ומסרבת לגדול.
אבל יום אחד, אבא יקר שלי
החזק, הגדול, המבין, האוהב
הגבר הראשון של חיי, גיבור ילדותי,
תביט בעיני ואז אראה מולי
את השתקפותי הבוגרת, האמיתית
ואז שנינו נאלץ להתמודד עם העובדה
שגדלתי.