כריסטופר נזכר למה הוא יצא מהבית והחל חוזר בדרכו לכיוון
העיירה.
בדרך שם לב, שחולצתו נקרעה וגל של אימה הציף אותו. הוא התפתל
כולו לכיוון החור ובחן את פיסת העור הלבן, שביצבצה דרכו...
לא היה שום סימן לפצע או דם, שניגר מאיפשהו.
הוא החזיר את מבטו קדימה ושב ללכת, בחושפו את הכתם האדום שעל
גבו לאלו ההולכים מאחוריו...

"תראו תראו, דרקולה יצא מהטירה..."
"מה אתה יודע, היום יש ירח מלא" נהם עליו כריסטופר...
האיש סובב את גבו בבהלה והמשיך בעיסוקיו, מניח לכריסטופר לחייך
לעצמו בסיפוק.
"כריס!" הוא הסתובב... תופס בדמות, שרצה אליו.
"הא, סופי. כבר אמרו לך, שלא להיראות עם דרקולה. במיוחד לא
כאן, באמצע העיירה"
היא חייכה, "כריס, ברצינות. אמא שלך שלחה את מוניר לחפש אותך.
הוא אצלי בבית, מחכה..."
כריסטופר נשך את שפתיה בעדינות חייתית, "הייתי חייב לחזור"
"למה?" היא פקחה את עינייה.
"היי... נו, למה?". הוא חייך, חושף את פיו השועלי...
בדיוק מה, שסופי קוותה לשמוע...
הוא הסתובב ללכת...
"כריס!!!" היא צעקה, בעודה רואה את האדום הבוהק בגבו.
מאוחר מדי. הוא מעד ונשכב.

"העניין הוא, שאני לא מסוגל לייצר טסיות דם"
הוא אמר, בעודו מנסה להבין את הצבעים, שנעים סביבו, ולהגדירם
כמקום. "סופי..."  הוא שמע אותה משתיקה אותו בדאגה.
"סופי, אני לא אמור להתעורר...ל מה זה לא נגמר..." דמעה נזלה
לכיוון אפו המחודד...
הוא רצה להבין את מה שסופי עכשיו אומרת לו כדי להרגיעו, אך
המוות לא בא... שעות חלפו...
הלילה נעשה שחור, הנורות והלפידים כבו. סופי המותשת שכובה
עליו
וגופו הלבן שרוע מתחתיה ושניהם צפים על לבן ספוג בקומפוזיציה
מושלמת באדום על גווניו...
כריס חייך פעם שלישית מעל שיניו המושלמות... "חיי נצח"
ונשאר ער...



המשך יבוא...