"טוב, תוציא" - אמר לי ארז. "עכשיו?". "כן, עכשיו - התעייפתי".
"בסדר" - אמרתי. הכנסתי את היד לכיס, והוצאתי את קופסת
הגפרורים. החלקתי את הקופסה הפנימית ושלפתי גפרור אחד, בעל ראש
אדום ושמן. יכולתי לחוש בהתלהבות שלו, ובעצם - לא רק שלו:
גפרורים בטרם הצתה הם מאד מרוגשים. כאשר חופרות האצבעות בתוך
הקופסה במטרה לדוג אחד מהם, מתקשים כל הגפרורים, שהאצבע מלטפת
אותם, להחניק עוויתות של דגדוג. הגפרור, שעליו בוחרות האצבעות
להתהדק, אינו יודע את נפשו. הוא כבר יכול לחוש את הלהבה מסתתרת
מתחת לסומק לחייו הגופריתיות. לפעמים הוא מתאר לעצמו, שהוא
יכול לפרוץ בלהבה ככה סתם, ללא שום חיכוך - רק מההתלהבות. אולם
זה אף פעם לא קורה. גפרורים, עד כמה שהם בריות אמוציונליות, הם
גם טיפוסים בעלי משמעת עצמית גבוהה. מעולם לא שמעתי על גפרור,
שנכשל במבחן השליטה העצמית הזה.

קירבתי את הגפרור למשטח המחוספס, שבצד הקופסה. האש כבר בערה
במלוא עוזה מתחת לעור הפנים של הגפרור הנלהב, אך בשום פנים
ואופן לא היה ניתן לראות זאת עליו. שליטה עצמית מושלמת. "נו
כבר!" - הוא בוודאי חושב לעצמו - "נו - תצמיד!". חייכתי אל
ארז. לא רבים יש כמונו, המכירים את טבע הגפרורים.

ארז חס על הגפרור הגיבור: "יאללה, מספיק - תן לו את מה שהוא
רוצה".

חיככתי את ראשו של הגפרור כנגד צידה של הקופסה. בבת אחת פרצה
החוצה כל הלהבה, שהיתה בו. לא יותר מחצי שניה נמשכה ההתלהבות,
בתוספת רחש-לחש ואדי גפרית. למען חצי השניה הזו חי הגפרור את
כל חייו, והנה היא כבר חלפה לה. אחר כך עוד נותר לו, לגפרור,
זמן מועט בלבד להותיר את חותמו בעולם. לא כל הגפרורים זוכים
לכך, אלא רק בני המזל שבהם.

הגפרור הזה היה בר-מזל.

קירבתי את הלהבה הקטנה אל שולי אדרתו של היום, והיא ניצתה
בקלות, היות והיה זה יום חם. הגפרור הספיק לראות את היום מתחיל
לעלות בלהבות, וידע שחייו לא היו לריק. לרגע אחד, לפני שכבה
לעולמים, היה זה גפרור מאושר.

היום הוסיף לבעור בלשונות אש גדולות ומהירות למשך זמן קצר, ואז
הגיעו הדמדומים, שכיבו גם אותו.

כך שרפנו עוד יום.